יש סצנה מתוך "חנה ואחיותיה" של וודי אלן, שנחרטה בזיכרוני כנערה. בסרט רואים את אלן, היפוכונדר עוד מהימים שלפני ד"ר גוגל - שכדי להילחץ ממחלה היה צריך ממש ללכת לרופא - מגיע לבדיקה בגלל תחושה מוזרה באוזן וחושש שמדובר בגידול בראש. לתדהמתו, הרופא מודה שייתכן שהוא צודק! אחרי ימים של חרדה עצומה, אלן מתבשר שהבדיקות תקינות ושהוא בריא לחלוטין. הוא יוצא מהמרפאה לרחובות מנהטן, מתחיל לדלג מאושר, אלא שהחגיגה הזו נמשכת בדיוק שמונה שניות. בבת אחת הוא קופא. בהמשך הוא מסביר למזכירה שלו: "אוקיי, אז היום אני בריא. אולי גם מחר. אבל מה יקרה אחרי זה?".
הסצנה הזו נחרטה בי עמוק, כי בואו נגיד שפעם הכרתי מישהי שממש דומה לאלן. לא אומר מי, רק אציין שאותה אחת הייתה משוכנעת שעקצוץ מוזר בזרת הוא לא פחות מיריית הפתיחה של הסוף. וגם היא הייתה בטוחה שברגע שהרופא ירגיע אותה, כל הדאגות יתפוגגו. אך האושר הזה החזיק מעמד רגעים ספורים. מיד אחר כך הופיע כאב עמום בברך, וכן, כבר אפשר לנחש את ההמשך.
לשמחתי, הצלחתי להיגמל לפני שנים מחרדת הבריאות הזאת (אופס, פלטתי במי מדובר), אבל עם הזמן הבנתי שהדפוס הזה ממש לא בלעדי להיפוכונדרים. רובנו נוהגים לספר לעצמנו סיפורים: כשאקבל את התשובה התקינה מהרופא, כשאזכה לקידום בעבודה, כשאמצא את אהבת חיי, כשיהיו לי ילדים - או־אז, הדאגות שלי ייעלמו. אנחנו משוכנעים שכשהרגע הזה יגיע, נגזור את הסרט, ניפול על הספה ונחיה בתחושת רווחה. אבל אז המוח שלנו מנווט את עצמו לחשש הבא.
קחו לדוגמה את חברתי הגרושה.
לאחרונה היא מצאה זוגיות מדהימה אחרי שנים של דייטים כושלים. הגעתי אליה, משוכנעת שאפגוש אישה שמרחפת עשרה סנטימטרים מעל הקרקע עם זוהר מטורף בפנים, כזה שלא צריך להיות גינקולוג כדי להבין את המקור שלו. להפתעתי, היא נראתה דרוכה ומהורהרת (אם כי עור הפנים שלה אכן נראה נפלא). מתברר שבזמן שהלב שלה מצא אהבה, המוח כבר הזמין קייטרינג לאזכרה של הקשר. "כל הזמן אני שואלת את עצמי 'מתי הקץ' יגיע?", הסבירה. "מתי כל הטוב הזה יתפרק?".
לסיוט הטורדני הזה, אגב, יש גב אקדמי מוכח. הפסיכולוגים קוראים לו "הסתגלות הדונית". כשקורה לנו משהו מדהים, האושר מקבל זינוק מטורף, אבל מהר מאוד המוח מחזיר אותנו לרמת הבסיס, כי מבחינה אבולוציונית הוא לא מתוכנת לשמור על אופוריה. מטרתו לסרוק סכנות כדי לשרוד. זו גם הסיבה שדווקא ברגעים המאושרים ביותר, רבים מתחילים לדמיין תסריטים שונים שבהם הכול יכול להשתבש. כאילו שאם נתכונן מראש לאסון, הוא יכאב פחות כשיגיע.
ועדיין, עם כל הכבוד לכך שמדובר בשריטה אוניברסלית, אותי עניין יותר מה עושים בנידון. יש מטפלים שממליצים לכתוב מדי יום דברים טובים שמודים עליהם "כדי לאמן את המוח". באופן אישי, הרעיון לשלוח עכשיו גם את המוח שלי לסטים של סקוואטים הפיל אותי לדיספוריה, עוד לפני שאחזתי בעט. אבל מה שכן עזר לי היה דווקא לשנן את קלישאת הפסנתר הנופל: את יכולה לשבת בכיף שלך בבית קפה, ומישהו ידרוס אותך באמצע האספרסו. את אף פעם לא באמת בשליטה. והאמת? לרוב זה עובד. מאז אני בהחלט רוקדת יותר משמונה שניות. אפילו אם פתאום מתחילה לכאוב לי הברך.
