אני חושב שאיננו עוסקים די הצורך במשמעות של הכינוי עִבְרִי. לא פעם המונח "עברי" משמש את מי שמנסים לאתגר את המונח "יהודי". דוגמה אחת היא התנועה הכנענית, שביקשה להדגיש ולהעצים את הקשר שלנו לארץ כנען ולתושביה, על חשבון המקורות היהודיים ומורשת ישראל.
מצד שני, בכל מה שנוגע ללשון העברית ולספרות העברית, הבחירה בתואר הזה באה בעיקר לייחד את תרבותנו ואת מורשתנו, ולהבדיל אותן משפות לועזיות או מספרות הנכתבת בלשונות נֵיכר.
פרשות השבוע שקראנו בשבועות החולפים עסקו במידה רבה בעברי הראשון – אברהם אבינו. לעניות דעתי, בכל הנוגע אליו, וממילא לאורך השנים והדורות, למונח עִבריוּת יש השלכות רבות. בפרשת "וירא", למשל, שבמהלכה אברהם הולך ומגלה את מהות אמונתו, אפילו ביקור המלאכים נקשר באופן מפתיע בשורש של המילה זאת: "אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ", "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם".
נדמה שאברהם מפרש את העולם, צופה, מביט ופועל, באמצעות העבריוּת שלו. היא כוללת את השאיפה הקבועה למה ש"מעבר". הוא עצמו מתואר במסורתנו כמי שנמצא בעבר "אחר" של העולם ביחס לסביבתו. חתירתו היא תמיד מעל ומעבר, ותנועתו היא מַעברית ללא הפסק. הוא נוטל את זמן העבר ומחדש בו, ומגיע לזמן עברי נדיר שבו העבר והעתיד משוחחים זה עם זה, גם לשונית וגם מהותית, ומשפיעים זה על זה.
העתיד העברי אינו רק נובע מהעבר אלא גם מחדש אותו, מבחינת האופן שבו אנו תופסים אותו. העוצמה הזאת עלולה חס וחלילה גם להפוך למסוכנת, וראיה לכך היא המילה עֶבְרָה (כעס) הבנויה מאותן אותיות. גם משה רבנו משתמש בשורש הזה לביטוי עניין יסודי ביותר בחייו – הכניסה ארצה: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי..." (דברים ג', כ"ה–כ"ו). לגבי משה רבנו, מימוש מלא של העבריות שלו כרוך בכניסה לארץ המובטחת, אבל גם "הכעס", ההתעברות, קשור בכך. אלא שגם העניין המחייה ביותר, העיבּור והתינוק הצומח מעובּר, נובע כמובן מהשורש הזה.
שרשרת מגן דוד
(צילום: Serhii Khomiak / Shutterstock)
אם כן, מובן שהצגת המונח "עבריוּת" כאִתגור או אפילו מרד כלפי חיי תורה ומצוות אינה מבוססת. עם זאת, הממד העברי זכאי להתייחסות עמוקה וזהירה. אנחנו עַם הנוטה למעברים חריפים במצב הנפשי הלאומי, ולעיתים גם בתגובות המעשיות. המעבר שלנו בין הערכות ותובנות שונות, כמו גם ממצב של עברה וכעס למצב שמבקש לעבור את הכול בקלות, יכול להצמיח עידוד אבל גם עלול להיות מקור של סכנה ממשית.
בערוּת וערב רב עלולים להתגלות גם הם בתוך האותיות המופלאות האלה. יש לשים לב עד כמה נושא השמות והכינויים הוא בעל משמעות. יעקב אבינו, למשל, זכה לשינוי שמו לישראל. עם זאת, בניגוד לשינויי השם אצל אברהם ושרה, שמו הקודם של יעקב לא נעלם. כולנו גם בית יעקב וגם בית ישראל: הממדים המיוצגים על ידי השמות האלה ממשיכים לחול בתוכנו.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהדומני שזהירות רבה חייבת להוליך אותנו בכל הנוגע להתנהלותנו הלאומית. קריאות מסוימות שנשמעו לאחר הבחירות קראו למשל לחיזוק הזהות "הישראלית" שלנו על חשבון הזהות "היהודית". מובן שהקריאות האלה כרוכות בהשקפות פוליטיות שונות. מנגד, ישנם אלה אשר לתפיסתם הנאמנות המוחלטת למונח "יהודי" מבטיחה חסינות מוחלטת מהשפעות לא רצויות (לכאורה) שבאות מהמסגרת ומהמציאות של מדינת ישראל.
המגמות האלה מעוותות את הפלא היהודי-הישראלי-העברי (מבחינה היסטורית סדר הכינויים הוא כמובן הפוך) – וגם מסכנות את מימושו המתאים והמוצלח בארצנו. אנחנו יכולים וצריכים להיות אזרחי ישראל נאמנים דווקא מפני שאנחנו אוחזים בארצנו ובשפתנו העבריות, וללא סתירה. אברהם העברי עמד לפני השם בכל חלקי גופו ונפשו. אנחנו אמורים "להעביר" מדור לדור את העבריות המוחלטת הזאת, הרלוונטית לכל מישורי חיינו.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
