בקריאת התורה לסוכות אנחנו מוצאים בין השאר את הפסוקים הבאים: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כׇּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג). ידועה המחלוקת בין חכמים האם הכוונה לענני כבוד או לסוכות של ממש. אני מבקש להציע כאן כיוון משלים נוסף.
האירוע של ישיבת בני ישראל בסוכות בעת יציאת מצרים אינו חד-פעמי. במהלך היציאה ממצרים עוברים בני ישראל למעמד רוחני וקיומי אחֵר וקבוע. מהעת הזאת ולתמיד הם במצב "סוכּתי", מבחינת המודעות והמשמעות של חייהם. מהו המצב הסוכּתי הזה? יש בו מעין ריחוף ומעין התיישבות. יש בו ענני כבוד ויש בו סוכות ממשיות בנויות, הנמדדות באמות מסוימות על פי הדין.
קישוטים לסוכה. לא רק יוצאים מהבית, אלא גם נכנסים למהות מסוימת ומיוחדת
(צילום: Tomertu / Shutterstock)
אנחנו יושבים ונושבים באותו מעמד רוחני וגופני מיוחד, מעת שזכינו לצאת מהמְצרים המוגבלים והעבדותיים של מִצרים. ואכן זאת תנועת עמנו במשך דורות. יש בה חניה בארץ ויש בה לצערנו חיי גלות. יש בה מלכות מפוארת ויש בה זמנים של שפל, דיכוי וחרפה. המצב התודעתי והקיומי מבטא שיבה תמידית, התרוצצות נמשכת גם כשאנו בארצנו, התיישבות מרשימה וחתירה ליישוב הדעת. לא רק סימני ארץ מצרים ממשיכים להלך עימנו; עוד יותר מכך גם הפעולה של יציאת מצרים נושבה בתוכנו בישיבה של קבע.
יש כאן אתגר גדול ביותר. כזה שיש בו, לעניות דעתי, גם ממד מאיים של מבוכה. הפסוק המופיע בתיאור יציאת מצרים, "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר", הוא עמוק, חמור ומופלא. הוא מיוחס לפרעה המלך הרשע, שמנסה לפרש את התנועה של העם היוצא ממצרים כתנועה נבוכה של בני אדם החשים שהמדבר "סוגר" עליהם. התחושות האלה מוכרות לנו היטב, גם בנטיות הנפש ה"מודרניות" ביותר. הן המבוכה והן ההרגשה שסוגרים עלינו, מבחינה אישית או לאומית, הן נחלתנו במקרים רבים.
במובן הזה, הישיבה בסוכה היא הבהרה נפשית חיונית. בשטח הסוכה, המבוכה בוודאי פוחתת, שהרי בתוכה הכול מדוד וברור. יש בסוכה שחרור מכבלי המגורים הרגילים, אבל יש בה גם מחסה וכיסוי איתנים. בהיבט הזה, הסוכה נתפסת פחות כמקור של זמניוּת וחשיפה, ויותר כמקום של הגנה ושרידוּת.
המצב הנפשי והקיומי הנמשך של סוכה יכול לבלבל הן את עצמנו והן את אומות העולם. דומני שבייחוד בדורות האחרונים, הייחוד האידאי והאמוני שלנו נתפס מובן ו"מקובל" יותר מאשר חזרתנו לחיים לאומיים מלאים בכברת ארץ הקרויה בפינו מולדת. רבים באומות העולם יכירו (גם אם לא בהתלהבות) ביהדות כיסוד האמונה שלהם על גלגוליה השונים, ובאותה עת הם מסוגלים לשאול את עצמם – ולעיתים אף אותנו – מדוע אנחנו מוכרחים להתקדם שלב נוסף ואף להקים לעצמנו מדינה וצבא, ו"לשגע" את העולם ואת עצמנו בחיים מדיניים ולאומיים מלאים.
כאן יש היפוך ערמומי של תפיסת הסוכה שלנו. אנחנו רואים את עצמנו כיושבים ב"סוכת נצח" גם בהיותנו בבתינו הרגילים, באותו מובן שניסיתי לתאר בתחילת דבריי. כלומר, במעין תחושה קבועה של סוכות ממשיות ושל סוכות מרחפות ורוחניות כענני הכבוד. אבל לגבינו כעם ישראל, כל אחד משני ההיבטים האלה חיוני לגמרי. הזנחה של אחד מהם היא למעשה כישלון גמור, חס וחלילה, של גלות חיצונית או גלות פנימית.
לגבי המבקרים החריפים והרודפים של מדינת ישראל, העניין מקבל כמובן פירוש ציני ביותר. מבחינתם אנחנו כה מוצלחים בקיום מרחף וכה כושלים בקיום לאומי ממשי, עד שהם מסתייגים מכל פעולה מדינית או צבאית שלנו, גם כשזאת תיראה בעיניהם נורמלית לגמרי ביחס לכל עם ומדינה אחרים.
ייתכן שדווקא בגלל המורכבות הזאת, נקשרות אומות העולם באופן מיוחד עם חג הסוכות. כדוגמה אחת לכך אפשר להביא את ההפטרה הקבועה ליום הראשון של סוכות (זכריה, י"ד): "וְהָיָה כׇּל הַנּוֹתָר מִכׇּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַ͏ִם לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם". בשמיני עצרת / שמחת תורה, היום הנוסף לימי הסוכות, עם ישראל נותר להישאר ללא אומות העולם בקדושתו המיוחדת.
פרופ' מירון ח'. איזקסוןצילום: דינה גונהאומנם לסוכות "הרגילות" אנחנו יוצאים לימים אחדים בלבד – לא רק יוצאים מהבית, אלא גם נכנסים למהות מסוימת ומיוחדת – אך הסוכות שבהן הושיבנו ה' בצאתנו ממצרים נדמות למצב תודעתי וקיומי נמשך של אתגר, הגנה וקִרבה לשמיים וארץ. למדינת ישראל יש חיוב לשמור על סוכת הנצח הזאת, ובעיקר מנהיגיה מחויבים לכך, כאשר יביטו אל אבות האומה – האושפיזין הפלאיים המגיעים להתארח בסוכה.
בלתי אפשרי לנו להתקיים ללא רחיפה ובלתי אפשרי לנו להתקיים ללא אדמת המולדת. הסכנה טמונה בתנועה קיצונית לכל אחד מהכיוונים, בין שאדם מישראל פונה לריחוף ובין שהוא מעמיק את מקומו באדמה. כדי לא להיות שוב "נבוכים בארץ", עלינו לשוב לפּסוק שבו פתחנו את דברינו, ולפנות אל "כל האזרח בישראל" כדי שנפתח יחד את כל מה שנסגר בתוכנו.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן
