אז את כבר מאושרת?
ערימה של קלישאות, זו ההגדרה המתאימה להמלצות הרבות לספרים וסרטים שקיבלתי (מחברים וחברות מלאות כוונות טובות) ערב יצאתי לשנת איקריה, שנת האי היווני שלי. בלב כל היצירות נמצאת אישה שעוברת משבר אישי ובורחת ליוון, לווילה ליד הים, או לאכול ולהתפלל באיטליה ובהודו. זה לא באמת יהיה ספוילר אם אגלה שהחו"ל הפשוט, הילידי, פותר את בעיותיה ומשיב לה את האמון באדם. שבועיים בטברנה יוונית או חודש של אכילת ג'לטו באיטליה ואת מאושרת כפי שלא היית מעודך.
זה לא הסיפור שלי
לא הגעתי לאיקריה בגלל משבר. כלומר, לא רק בגלל משבר. עברתי כמה מגה-משברים אישיים בשנים האחרונות, ואלה השׂתרגו בארבע שנים של אימה ישראלית. אבל שנת האי היווני שלי היא חלום ותיק שנולד בערך בזמן שנולדו ילדיי, הרבה לפני שנות המשבר הנוכחיות. אלא שבדרך היו לימודים אקדמיים, קריירה וגירושים שבעקבותיהם המגורים בישראל, ליד אבי ילדיי, נהפכו להכרח. היתכנות שנת האי היווני הגיעה, במקרה או שלא במקרה, לאחר ארבע שנים שבהן התקשיתי לנשום.
בניגוד לגיבורות התרבות שבורחות מהבית אל הכפר הפרימיטיבי ומוצאות בו את אושרן, כל גליי ומשבריי באו איתי אל איקריה.
"אני מלחמת אזרחים" (חיים גורי)
"רגעים קשים" זה השם השני שלי. בניגוד לקלישאות המשבר החד-פעמי, אני אישה שהמשבר כמעט מגדיר אותה, ואני נושמת משברים וסכסוכים קיומיים. אני אקטיביסטית שחיה בתודעה עמוקה שהחיים חסרי משמעות. אני חרדתית שעושה מעשים שנחשבים לאמיצים. אני כופרת שמאמינה באלוהים (הבת) ואוהבת להתפלל. החרדה, הדיכאון, הייאוש, ההומור, שמחת החיים וההתעקשות למצוא משמעות, כל הסכסוכים הפנימיים שלי, מלוּוים במדיטציות הקבועות ובתרופות המרשם שנועדו להקל על הסכסוכים והכאבים, באו איתי לאיקריה.
האושר נולד ב"סיפורה של שפחה"
במובן המקובל בעברית בת זמננו, גיבורות התרבות שברחו לאיים היווניים הפכו מאושרות ואילו אני אישה לא מאושרת. אלא שלאושר העברי יש עושר של משמעויות, ולרגע קט נצלול לתוכו.
האושר הראשון מבאס, שכן הוא נולד בגרסה המקראית ל"סיפורה של שפחה". כשתחרות הלידה האכזרית בין שתי האחיות עומדת על 0:4 לטובת לאה, מחליטה רחל, אכולת הקנאה והנזיפות, לתת לבעלה את שפחתה כדי שהיא "תֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה", כלשונה (בראשית ל', ג'). כך משתדרגת רחל למצב של 4:2 (עדיין לטובת לאה).
גם לאה, שבשלב זה אלוהים עצר אותה מללדת, מאמצת את שיטת "סיפורה של שפחה", וכאן, במקום העצוב הזה, מפציע האושר המקראי הראשון (בראשית ל', י"ב–י"ג): "וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר". שלוש פעמים מוזכר אושר בדבריה של לאה ובכל פעם משמעותו שונה. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מהמאה ה-19, הנצי"ב מוולוז'ין, הסביר כך את ריבוי פני האושר בפסוק: "בְּאָשְׁרִי = אושר שלי; אִשְּׁרוּנִי בנות = אִשרו הבנות את לאה על מעשה זה". האושר השלישי הוא שם של ילד, שהפך לשם פופולרי: אשר.
אש"ר ו-יש"ר הם שורשים קרובים, והקִרבה ביניהם מצביעה על משמעותו העמוקה של האושר – עשיית המעשה הישר, המעשה שזוכה לאישור פנימי-רוחני. כמה עצוב שפרשנות זו נולדה בסיפורה של שפחה.
תלכי בדרכים ישרות
ויש "אשר" חשוב נוסף (תהילים י"ז, ה'): "תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי". אשוריי, כמו פעמיי, הם צעדיי. לפני 55 שנים הייתי ילדת גן ובכל פעם שאחת הבנות קיבלה נעליים חדשות (אירוע נדיר באותם ימים), הגננת הייתה מסדרת מעגל, הילדה המאושרת הייתה פוסעת במרכזו וכולן אמרו לה: "תבלי ותלכי בדרכים ישרות". הליכה בדרך הישר היא האושר האמיתי.
עבודה ואושר
חז"ל, שכנראה חששו מרבנים מהזן החרדי-ישראלי בן ימינו, הזן שמעודד גברים לא לעבוד, יצרו דרשה הקושרת באופן רדיקלי בין אושר רוחני לעבודת כפיים (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח עמוד א. הארמית מתורגמת):
גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים, שאילו לגבי ירא שמיים כתוב (תהילים קי"ב, א'): "אשרי איש ירא את ה'", ואילו לגבי נהנה מיגיעו כתוב (תהילים קכ"ח, ב'): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"; אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמיים "וטוב לך" לא כתוב.
גם אם נניח שרבני ה"לא נלמד ליבה ולא נעבוד" יראי שמיים (ואני בספק אם זה מה שמדרבן אותם), ניאלץ להודות שהם מתעלמים מדרשה חזלית פשוטה. הם לא מבינים שמבחינה דתית יראת שמיים נחותה מיגיעת כפיים. האדם העובד זוכה לברכה כפולה מזו של ירא השם: גם 'אשריך' וגם 'טוב לך'; והוא, ורק הוא, יזכה לעולם הבא.
אלאור אזריה. הפוליטיקאים ראו לאן נושבת רוח העם
(צילום: יאיר שגיא)
יצחק הרצוג, האם אתה מאושר?
ערב יום כיפור החליט הנשיא יצחק הרצוג להשתמש בזכות החנינה השמורה לו כדי למחוק את הרישום הפלילי של אלאור אזריה. תזכורת: לפני כעשר שנים אזריה, שהיה אז חייל, הרג מחבל מנוטרל. האירוע צולם והגיע עד לבית משפט צבאי שהרשיע אותו בהריגה.
בראשית הדרך נהגו הגורמים הרשמיים כראוי (אולי מחשש ממה שיאמרו הגויים, אבל לפחות נהגו נכון) וגינו את המעשה. איזנקוט שהיה אז הרמטכ"ל קבע: "זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל". אפילו נתניהו (שבן גביר עדיין לא היה כרוך כחבל על צווארו) גינה בתחילה את המעשה. מעט אחר כך, כשראו הפוליטיקאים לאן נושבת רוח העם, הם הגמישו את "ערכי צה"ל" ואת המושג (המעוות כשלעצמו) "טוהר הנשק". ליברמן ובנט קראו לתת חנינה לאזריה. הרב שמואל אליהו אמר שיש "להלל ולשבח" את ההורג (אבל תודו שזה לא מפתיע), ואיזנקוט, מר "ישר", המתיק את עונשו שהיה מומתק ממילא, מ-18 חודשי מאסר ל-14 חודשים. נזכיר כי אזריה סירב להביע חרטה על הירי.
נשיא המדינה יצחק הרצוג. האם הוא פועל בהתאם לערכים שעליהם חונך?
(צילום: שלו שלום)
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןסוטה מדרך הישר
פתאום קם הרצוג בערב יום כיפור, ומחליט לפזר עלינו חנינה מורעלת. הוא פעל בניגוד לדיני התשובה ויום כיפור, הדורשים בין השאר הבעת חרטה ברורה של החוטא. הוא פעל בניגוד למה שנדרש בימים פרועים אלה של אלימות קשה נגד פלסטינים, שזוכה לגיבוי בשתיקה או במעשה מהצבא ומהממשלה. הוא פעל גם בניגוד לאפשרות שישראל תוכל להראות את פניה בעולם. אבל יותר מכול, הרצוג פעל נגד המוסר. במקום לעשות את הישר והטוב, הוא עשה את הפופולרי בקרב חבורות נוער הגבעות.
מתחשק לי לשאול את הרצוג, האם הוא מאושר? מאושר במובן העמוק, המוסרי, של המילה? האם הוא מרגיש שהוא פועל בהתאם לערכים שעליהם חונך בבית הוריו, והאם הוא פועל בהתאם לערכים שהוא מעוניין להנחיל לדורות הבאים?
שנזכה ליושר ואושר.
שבת שלום וחג שמח.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
