התקף חרדה
ביום שלישי הלכתי לישון עם תחושת עם דיכאון קל וכדור קלונקס, ובבוקר חטפתי התקף חרדה. שכבתי מקופלת מאימה וחשבתי לשלוח לעורך הודעה שאני לא נושמת ובטח לא יכולה לכתוב טור. אבל אז בכיתי וזה עזר, ודיברתי עם חברות וזה עזר. הבנתי שדווקא הפעם אני חייבת לכתוב את הטור שלי. אני מאמינה שהיהדות צריכה להיכתב מהמקומות הכי אישיים, משום שאם לתורה יש חשיבות זה רק בהיותה תורת חיים. אם התורה לא תסייע לי להתמודד עם החרדה הנוכחית שלי, היא לא תורת חיים עבורי ואנחנו יכולת להיפרד כידידות.
אני לא מצפה מלימוד תורה להתיר את החרדה או להציע תשובות; אני מצפה למצוא בלימוד התורה שפה ופרספקטיבה שיעזרו לי להחזיק את עצמי עם החרדה שלי.
הגזענות ממוטטת אותנו
לולא הפחד של מפלגות השינוי מהגזענות של הבוחרות והבוחרים שלהן, הייתה מוקמת כאן ממשלת שינוי מצוינת. ממשלה שפועלת לטובת כל החברה הישראלית. ואל תדברו איתי על מפלגות ציוניות, משום שהמפלגות החרדיות לא רוצות להיות ציוניות והמפלגות הערביות לא יכולות להיות ציוניות. המונח "ציונות" כובס ומחביא מאחורי גבו החבוט את מפלצת הגזענות.
לדרוש מערבי להיות ציוני זה מטופש. מה המשמעות של ציונות עבור אדם ש"ציון" אינה חלק מהשפה התרבותית שלו, ולא נועדה לפתור את בעיותיו? מנסור עבאס מכיר את הציונות שלנו ומקבל אותה, וזה הרבה יותר מגולדקנופף. אז די. המבחן הנוכחי של גוש השינוי הוא מבחן הפחדנות והגזענות, ובדיוק כדי להעמיד אותם במבחן הזה הצבעתי לרע"מ. איזנקוט וחבריו צריכים לומר בקול ברור אם הם בעד גזענות או בעד שיקום המדינה.
יד תלמודית מלטפת אותי
פתאום, מלב החרדה, הרגשתי כף יד זקנה, מיובלת, שרוטה אך גם רכה, מונחת על כתפי הימנית, מלטפת אותי קלות ואומרת: תניחי לרגע בצד את המקלדת וגם את החרדות. תנשמי עמוק, קחי מלוא הריאות אוויר ישראלי פצוע ותני לו להגיע לעומק אלפיים שנים בערך, שם תמצאי את המילים והדימויים הנכונים. מכל המקומות האפשריים, היד שלחה אותי דווקא למסכת גיטין העוסקת בחוקי הפרידה האנושיים, הזוגיים, אך מקדישה מקום לכל הפרידות המבהילות ולכל הגיטים האפשריים.
אביגדור ליברמן. בעד גזענות או בעד שיקום המדינה?
(צילום: עוז מועלם)
"דווקא היום, כשקשה לי להתחבר לישראליות וליהדות שלי, את שולחת אותי למסכת 'גיטין'? היום אני צריכה מסכת 'קידושין' או 'כתובות'..." כך אני ממלמלת, אבל היד מתעקשת ומפנה אותי אל האגדות העצובות ביותר במסכת גיטין, אגדות הגט הקהילתי המכונות "אגדות החורבן". אני מבינה שכדי להתמודד עם החרדה שלי אני נדרשת לחזור לחרדה שהתממשה, אל הקנאות ההרסנית שהובילה למרידות ולחורבן. מתוך אגדות חורבן אצביע על שלושה דגמים של התמודדות עם אסון ממשמש ובא.
פינוק והתנשאות
ערב חורבן ירושלים, ומי שעיניו בראשו ושכלו לא נשטף בקנאות משיחית כבר יודע שזה הסוף. קנאי ירושלים שורפים את מחסני התבואה של עשירי העיר ובכך מזרזים את הקץ. נוסף על כך, הם צרים על העיר מתוכה, ולא מאפשרים לאנשים לברוח ולהפיל את עצמם בשבי הרומי. בשלב הזה נכנסת לתמונה המודליסטית הראשונה להתמודדות בערב אסון (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נו עמוד א. מתורגם מארמית):
מרתא בת בייתוס עשירת ירושלים הייתה, שלחה את שלוחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת. עד שהלך נקנתה (כל הסולת), בא אמר לה: אין סולת, קמח פשוט יש, אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נקנה. בא ואמר לה: קמח אין, סובין יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נקנה. בא ואמר לה: סובין אין, קמח שׂעורים יש, אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך נקנה. שלפה נעלה ואמרה: אלך ואראה אם אמצא משהו לאכול. דבקו ברגלה גללי בהמה ומתה.
פתרון מחורבן
זה סיפור על אישה עשירה ומפונקת שלא מכתתת רגליה בתוך המציאות. היא לא רגילה להתאמץ למען הקיום של עצמה ובוודאי לא של אחרות. גם בימים של מצוקה קהילתית, מרתא ספונה בביתה ובטוחה שהכסף יענה על הכול. גם כשהעולם קורס היא דבקה בשיטה הישנה; שולחת את העבד שיפעל למענה. אלא שהעבד הנלעג מעיד על השולחת. הוא פוחד לפעול ללא הוראה מפורשת מגבירתו, ושניהם עומדים למות ברעב. כשהאישה המפונקת מבינה שהעולם השתנה ואין לה ברירה אלא לגעת במציאות, היא מגלה שהמציאות מחורבנת. כף רגלה העדינה דורכת על גללי בהמה, והיא מתה.
הצהרת יוסף ג'בארין, יו"ר הרשימה המשותפת, אחרי הבחירות
(צילום: ירון ברנר)
הפרעת אכילה רוחנית
האגדה ממשיכה ומזכירה צורת התמודדות הפוכה עם האסון המתקרב:
יש שאומרים: גרוגרות (תאנים מיובשות) של רבי צדוק אכלה, וחלתה ומתה. שרבי צדוק ישב ארבעים שנים בתענית שלא תחרב ירושלים, כאשר היה אוכל דבר, היה ניכר מבחוץ. ובזמן שהיה מבריא עצמו הביאו לו גרוגרות, מצץ מהן והשליך אותן.
העורך התלמודי מציע הסבר נוסף למותה של מרתא בת בייתוס, ובדרך הזו הוא חושף את האנטיתזה שלה, רבי צדוק. בעוד מרתא מסתגרת בביתה ומסרבת להבין שהעולם משתנה, רבי צדוק חי כבר ארבעים שנה בתודעה של אסון מתקרב. הוא מיטיב לראות את המציאות וגם אם הוא לא מיטיב לפעול, הוא לפחות מנסה. בדומה למהטמה גנדי, רבי צדוק מקווה לגייס את הציבור לפעולה דרך שביתת רעב. אלא שהקהילה שאולי דואגת לו לא משנה את מעשיה הרעים. כדי לא למות מרעב, נוהג רבי צדוק למצוץ מיץ מתאנים מיובשות (גרוגרות). כדי להגביר את הזעזוע מספר התלמוד שכאשר היה רבי צדוק מכניס לגופו את המזון המועט שצרך, תנועת המזון בגוף הייתה ניכרת בהתבוננות מבחוץ.
והנה רגע המפגש בין שתי הדמויות ההפוכות: מרתא נאלצת לאכול גרוגרת שרבי צדוק מצץ. רש"י מסביר: "מריח החולי של רבי צדוק שנכנס בגרוגרת טעמה (מרתא) ומתה באיסטניסיותה (רגישות ופינוק)". באמצעות התאנה המיובשת יצר המספר המבריק מפגש בין האישה המנוכרת לאיש שמזג את האסון לתוך גופו. עיכול התובנה שלו בגוף שלה היה בלתי נסבל מבחינתה, והיא מתה.
גדי איזנקוט. רגע מבחן
(צילום: טל שחר)
הצלה מועטה
לאחר האגדות האלה מובאת האגדה על יציאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים ליבנה בערב החורבן. לא אוכל להביא את האגדה בלשונה ורק אציין שרבן יוחנן נכנס למשא ומתן עם מנהיג הבריונים כדי לצאת בארון מתים מירושלים הנצורה אל המצביא הרומאי (אם תרצו לחבר אגדה להיסטוריה – אספסיאנוס) ובידיו כתב כניעה. לאחר שיחה קשה שבמרכזה השאלה "למה לא באת אליי קודם?!" והתשובה המביכה "בריונים שבנו לא הניחו לי", ניתנת לרבן יוחנן האפשרות להביע משאלה, והוא מבקש "את יבנה וחכמיה". הבקשה מוגדרת בתלמוד כ"הצלה מועטה".
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןפשרנות אמיצה
העובדה שאני מצליחה לאסוף את עצמי ולקום מהספה, ואנחנו משוחחות בטור הזה בעזרת אגדות תלמודיות, לא נזקפת להתנשאות של מרתא או לסגפנות של רבי צדוק, אלא לפשרנות האמיצה, להצלה המועטה, של רבן יוחנן בן זכאי.
גוש השינוי
ישיבה משותפת של יהודים וערבים בכנסת ישראל היא מבחינתי אידאל, אבל אתם יכולים להתייחס אליה כאל פתרון בסגנון "הצלה מועטה". אין לכם זכות להיות מרתא בת בייתוס וגם לא לאמץ את הצדקנות של רבי צדוק. המציאות לפעמים מחורבנת, ורק אנשים עם עור קשה בכפות הרגליים יכולים להציל את המצב. הגיעה העת לחבק את המפלגות הערביות.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
