גם אחרי שהארוחה מסתיימת, הרעב אינו נרגע. אצל חלק מהילדים והמבוגרים שהחלימו מגידול מוחי או עברו פגיעת ראש, פגיעה באזור במוח שמווסת רעב ושובע עלולה לגרום לרעב עז ומתמשך ולעלייה מהירה במשקל. המחשבות על הארוחה הבאה ועל האפשרות להשיג אוכל עלולות לדחוק הצידה לימודים, עבודה ומפגשים חברתיים.
במרפאה אנו פוגשים ילדים, בני נוער ומבוגרים שהחלימו מגידול מוחי או מפגיעת ראש, ודווקא כשנראה שהגרוע מכול מאחוריהם מתחיל אצלם קושי חדש: רעב שאינו נרגע ועלייה מהירה במשקל.
רבים מהמטופלים כבר שמעו שעליהם "פשוט לאכול פחות ולזוז יותר", ומגיעים אלינו עם תחושת אשמה ותסכול. עבורנו, הצעד הראשון בטיפול הוא להסביר להם ולמשפחותיהם שהקושי נובע מפגיעה במנגנון שמווסת רעב ושובע, ולא מחוסר משמעת או כוח רצון. כבר ההבנה הזאת מקלה על רבים מהם.
כשהרעב משתנה בעקבות מחלה או טיפול רפואי, עלינו לברר מה קרה למנגנונים שמווסתים אותו ואת תחושת השובע. אם נסתפק בהמלצות כלליות על אכילה, אנחנו עלולים להשאיר את המצוקה המרכזית ללא מענה.
מה עומד מאחורי העלייה במשקל?
כשאנחנו מאבחנים מחלה, אחת השאלות החשובות היא מה גרם לה. באונקולוגיה העיקרון הזה מוכר היטב: האבחנה "סרטן" היא תחילתו של בירור, שבו אנחנו מזהים את סוג הגידול ואת מאפייניו ומתאימים להם את הטיפול. ההבנה שמדובר בקבוצה של מחלות שונות מסבירה גם מדוע טיפול שמתאים לאדם אחד לא בהכרח יתאים לאחר.
פרופ' יעל לבנטלצילום: ג'ני ירושלמי, דוברות איכילובאותו עיקרון חשוב גם כשאנחנו פוגשים אדם שעלה במשקל. המילה "השמנה" אינה מסבירה מה השתבש בגופו או מה הוא חווה לאורך היום. שני אנשים בעלי משקל דומה עשויים להזדקק לטיפולים שונים לחלוטין. גם כאן, ההבחנה בין המחלות והמנגנונים שמאחוריהן מאפשרת לנו להתאים את הטיפול למטופל.
לכן אנחנו צריכים לשאול מתי השתנתה תחושת הרעב ומה התרחש באותה תקופה. האם הארוחה עדיין מביאה לשובע? האם הצורך לאכול הופיע אחרי מחלה, ניתוח או טיפול אחר? האם השתנו גם המשקל, השינה או היכולת לתפקד? התשובות מסייעות לנו לזהות את מקור הקושי ולבחור כיצד לטפל בו.
כשהרעב לא נרגע
במקרים נדירים, מקור השינוי הוא פגיעה בהיפותלמוס, אזור חיוני במוח המווסת רעב ושובע, חילוף חומרים ומאזן אנרגיה. הפגיעה יכולה להיגרם מגידול באזור, לרוב גידול שפיר בשם קרניופרינגיומה, מניתוח או מהקרנות באזור, מחבלת ראש ומגורמים נוספים.
אחת התוצאות האפשריות היא השמנה היפותלמית נרכשת, מחלה נדירה וקשה המופיעה בילדים ובמבוגרים ומקורה בפגיעה ביולוגית מוגדרת. כשאנחנו מתייחסים אליה כאל "עוד סוג של השמנה", אנחנו מחמיצים הן את מקור המחלה והן את היקף הפגיעה בחיי החולים.
אחד הביטויים הקשים ביותר שלה הוא היפרפגיה: רעב פתולוגי עז ומתמשך, שעלול להתלוות אליו עיסוק בלתי פוסק באוכל ובחיפוש אחריו. גם לאחר ארוחה, תחושת השובע עשויה להיות חלשה או קצרה. במקביל, הגוף עשוי להוציא פחות אנרגיה, ולכן המשקל עלול לעלות במהירות ובהתמדה גם ללא עלייה מקבילה בכמות האוכל. היפרפגיה אינה מופיעה אצל כל החולים, אך כשהיא קיימת היא עלולה להשתלט על חלק ניכר מחייהם.
הפגיעה בהיפותלמוס עשויה להשפיע גם על תפקודים נוספים. לעיתים מתלווים אליה חסרים הורמונליים, הפרעות שינה, עייפות, שיבוש בתחושת הצמא ושינויים במצב הרוח ובהתנהגות. כל אחד מאלה עלול להקשות על החזרה ללימודים, לעבודה או לפעילויות שהיו חלק מהשגרה לפני הפגיעה.
תזונה מותאמת היא חלק מהטיפול, אך השפעתה לבדה מוגבלת לעיתים קרובות
(צילום: Shutterstock)
המשפחה כולה מתמודדת
כשאנחנו שואלים הורים מה הכי קשה להם, התשובה היא לעיתים רחוקות המספר על המשקל. הם מספרים על מטבח שננעל בלילה, על ילד שמחפש אוכל בתיקים של חברים, על ויכוחים סביב כל ארוחה ועל ימי הולדת ואירועים משפחתיים שהפכו למקור של חרדה. מבוגרים מתארים מחשבות על אוכל שמלוות אותם מהבוקר עד הלילה ומקשות עליהם להתרכז בעבודה. כשאנחנו שומעים את התיאורים האלה, ברור לנו שמדובר במצוקה שמשפיעה על המשפחה כולה, ולא רק על המטופל.
עבור משפחה שכבר התמודדה עם גידול מוחי או עם פגיעה קשה, זו לעיתים התמודדות ממושכת שמתחילה דווקא כשכולם ציפו לחזור לשגרה. כשהמטופל הוא ילד, ההורים נדרשים להתמודד עם בקשות חוזרות לאוכל, להסביר את המצב לצוות החינוכי ולנסות למנוע מהארוחות להפוך למוקד של מתח.
בסקר בקרב הורים ומטפלים בילדים עם קרניופרינגיומה, גידול באזור ההיפותלמוס, כ-80% מהמשיבים בחרו בשיפור המניעה והטיפול בהשמנה ההיפותלמית כיעד מחקרי חשוב. מספר המשיבים שבחרו ביעד הזה היה גבוה ממספרם של אלה שבחרו בשיפור הטיפול בגידול ובמניעת הישנותו. גם לאחר שהטיפול בגידול הצליח, הרעב והקשיים החברתיים עלולים לגבות מחיר נפשי כבד מהחולה וממשפחתו.
גידול באזור ההיפותלמוס, או הטיפול בו, עלולים לפגוע בוויסות הרעב והשובע
(צילום: Shutterstock)
משום כך, אני רואה חשיבות גדולה בהסבר הרפואי. מקור המחלה הוא פגיעה מוחית, ולא בחירות הנוגעות לאורח החיים או להרגלי האכילה. השיבוש בוויסות הרעב והשובע אינו בשליטת המטופל ואינו מעיד על כוח הרצון שלו. לצד ההכרה במצוקה, עלינו להציע למטופל ולמשפחתו הדרכה שאפשר ליישם ביום-יום: תכנון של שגרת האכילה, תמיכה רגשית ותיאום עם בית הספר או מקום העבודה, בהתאם לצורכיהם.
לטפל במנגנון שנפגע
הטיפול שלנו מתחיל בזיהוי הקשר בין התסמינים לפגיעה המוחית. שינוי ניכר ומתמשך ברעב ובשובע, בייחוד כשהוא מלווה בעלייה מהירה במשקל לאחר פגיעה באזור ההיפותלמוס, מצריך בירור מתאים. במסגרת הבירור אנחנו בוחנים את ההיסטוריה הרפואית ואת המצב ההורמונלי, נעזרים בהדמיה לפי הצורך ומזהים הפרעות נלוות המשפיעות על הבריאות ועל התפקוד.
בהמשך עלינו לבנות תוכנית טיפול משולבת. תזונה מותאמת ופעילות בהתאם ליכולת הן חלק ממנה, אך במצב הזה השפעתן לבדן מוגבלת לעיתים קרובות. עלינו לטפל גם בחסרים הורמונליים ובהפרעות נלוות ולשלב ליווי תזונתי ורגשי. לאורך השנים נעשה שימוש בתרופות שונות, ובהן תרופות ממשפחת GLP-1, שהועילו לחלק מהחולים. עם זאת, התגובה משתנה והראיות ליעילותן באוכלוסייה הזאת עדיין מוגבלות.
כיום עומד לרשותנו גם טיפול ייעודי, שנועד לתת מענה לשיבוש במסלול במוח המווסת רעב, שובע והוצאת אנרגיה. במרץ 2026 אישר מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) טיפול להפחתת משקל עודף ולשמירה על הירידה במשקל במבוגרים ובילדים מגיל ארבע עם השמנה היפותלמית נרכשת. זהו הטיפול הראשון שאושר בארצות הברית במיוחד למחלה זו.
פגיעה במנגנון הרעב והשובע עלולה לגרום לעלייה מהירה במשקל, גם ללא עלייה בכמות האוכל
(צילום: Shutterstock)
התרופה ניתנת בזריקה תת-עורית יומית ומפעילה את הקולטן MC4R במוח. בכך היא מחקה אות טבעי לשובע שהפגיעה בהיפותלמוס עלולה לשבש.
האישור מבוסס על ניסוי קליני שבו המשתתפים חולקו באקראי לקבלת התרופה או פלצבו (טיפול דמה). בניתוח שכלל 142 משתתפים, המתואר בעלון האמריקאי, נרשמה לאחר 52 שבועות במינון הטיפולי ירידה ממוצעת של כ-15.8% במדד מסת הגוף (BMI) בקבוצת התרופה, לעומת עלייה של כ-2.6% בקבוצת הפלצבו. תוצאות דומות פורסמו ביולי 2026 בכתב העת הרפואי ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין.
משתתפים מגיל 12 ומעלה, שיכלו לדרג בעצמם את תחושת הרעב, דיווחו על ירידה גדולה יותר ברעב בקבוצת התרופה לעומת קבוצת הפלצבו. עבור מי שחי עם רעב מתמשך, ההקלה בו היא מטרה טיפולית חשובה בפני עצמה.
הטיפול דורש התאמה ומעקב רפואי. במטופלים עם חסרים הורמונליים מסוימים נדרש גם מעקב אחר תפקוד בלוטת יותרת הכליה ומאזן הנתרן. הניסוי נמשך כשנה, ומחקר המשך בודק כעת את השפעת הטיפול לטווח ארוך. אנחנו משלבים את התרופה בטיפול הכולל בהתאם למצבו ולצרכיו של המטופל.
יותר מירידה במשקל
בעיניי, החידוש החשוב אינו רק הירידה במשקל, אלא העובדה שלראשונה יש טיפול שפותח עבור המנגנון שנפגע. כשהרעב פוחת, משתנה גם היום-יום: ארוחה שמסתיימת בלי מאבק, ערב בלי חיפוש אחר אוכל, יותר פניות לחברים, ללימודים ולעבודה.
הרעב עלול להימשך גם אחרי הארוחה וללוות את החולים לאורך היום
(צילום: Shutterstock)
עם זאת, חשוב לי לומר בבירור שזו אינה זריקת קסם. התרופה אינה מתאימה לכל מטופל, היא דורשת מעקב צמוד, ועדיין חסרים נתונים על השפעתה לאורך שנים. את ההחלטה על הטיפול צריך לקבל יחד עם צוות מנוסה, כחלק מליווי כולל ומתמשך.
עבור החולים ומשפחותיהם, התקווה שבטיפול היא גם האפשרות לעבור יום שבו הרעב תופס פחות מקום. לכן, לצד השינוי במשקל, עלינו לבחון את עוצמת הרעב, את התפקוד ואת היכולת להשתתף בחיי היום-יום.
האחריות שלנו ללוות את המטופלים נמשכת גם לאחר שהטיפול בגידול או בפגיעה המקורית הסתיים, וכוללת מתן מענה לקשיים שנמשכים בבית. נדירות המחלה אינה מפחיתה מהחובה שלנו לטפל בה. גם לקבוצה קטנה של חולים מגיעה הזדמנות אמיתית לטיפול, לאיכות חיים טובה יותר ולתקווה.
פרופ' יעל לבנטל, מנהלת המכון לאנדוקרינולוגיה וסוכרת בילדים בבית החולים לילדים דנה-דואק, המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי (איכילוב)
