אני טונשי. לא סתם טונשי, טונשי טהור, כי אם כבר לשחק את המשחק העדתי, אז אני משני הצדדים טונשי. כלומר, תוניסאי, אבל לראות על שלט את הכינוי של העדה שלך, ככה מול הפנים, לזה אני אישית לא ציפיתי, אבל החיים מלאי הפתעות.
פלאפל הטונשים הוא מוסד עתיק בלב העיר בת ים. אני לא בת ימי, אפילו לא בטעות. אני גם לא יכול להכיר את כל מוסדות אוכל הרחוב של ישראל, אבל אי אפשר להגיד שאני לא משתדל לטעום את כולם.
רחוב בלפור בבת ים הוא אחד העורקים הראשיים אשר חוצים את העיר בת ים במקביל לחוף הים. עד המצאת הסופרמרקט, כל עיר מרכזית בעלת רחוב ראשי הייתה מתפקדת באותה שיטה - אתה נכנס בצד אחד של הרחוב הראשי, ויוצא בקצה שלו עם בית שלם על כל אביזריו ותכולתו. רחוב בלפור עד היום נראה ככה, מלא כל טוב לכל אורכו, כולל אוכל רחוב משובח.
פלאפל הטונשים. שווה להוסיף עוד סלטים לכל פיתה, שלא יהיה יבש חלילה
(צילום: קובי רובין)
פלאפל הטונשים. הכנת כל פיתה היא אמנות לכל דבר
(צילום: קובי רובין)
בדרך כלל, אני חולף במהירות על העורק הראשי המדובר, אבל תמיד עם העין הימנית אני פוזל קצת באלכסון לכיוון החנויות הרבות, לראות מה יכול להסתתר ביניהן שיכול לעניין את כולנו במקרה של רעב רגעי, או קבוע כמו במקרה שלי.
עוד אוכל רחוב:
ואז השלט הזה של "פלאפל הטונשים" שמשך את עיניי והחלטתי להיכנס פנימה. הכנה של מנת פלאפל בפיתה היא קצת כמו אמנות נשכחת. לא כולם יודעים איך לארגן את המנה כמו שצריך.
בפלאפל הטונשים מכינים את הכדורים מנה-מנה. המון כדורים למטה ואז סלטים, ואז עוד "מערום" של כדורים שמנים וחמים למעלה. אלו כדורים עם אופי אמיתי, אפילו קצת על הצד החריף, והפלאפל - טרי בהחלט.
הבעיה היא שכשמים כל כך הרבה כדורים שמנמנים למעלה, אתה עלול להיות שבע רק מהפלאפל, עוד לפני שנגסת בפיתה. לכן, להבא יש לשאוף לפזר סלטים על כלל הכדורים, ואז המקום הזה באמת יהיה מושלם. 20 שקלים למנת פלאפל גדולה זה לא זול, אבל אי אפשר להגיד שלא שבעתי מהכדורים.
