"אם בורדו הוא המלך של היינות, אז בורגונדי הוא האפיפיור", אומר פתגם צרפתי עתיק. אמירה נוספת קובעת: "בורגונדי למלכים, שמפניה לדוכסיות, ובורדו לג'נטלמנים". ואילו ז'אן אנטלם ברייה סאווארן, משפטן-פוליטיקאי-סופר מאבות הגסטרונומיה הצרפתית טען ש "בורגונדי גורם לך לחשוב על דברים טיפשיים, בורדו גורם לך לדבר עליהם, ושמפניה גורמת לך לעשות אותם".
גם לסוחר-מומחה יין וסופר האמריקאי אלכסיס לישין היה מה לומר בנידון: "ארוחה נהדרת היא תענוג בפני עצמו; אך הוסף לה כוס יין בורגונדי – אדום בוהק או זהב ירקרק שקוף – וההנאה תכפיל את עצמה".
עוד נאמר על היין שמגיע מחבל בורגונדי במזרח צרפת: "בורגונדי הוא לא רק יין, הוא תמצית של אדמה, היסטוריה ותשוקה שנמצאים בתוך בקבוק", וסומוליירים סבורים ש"חובב יין מתחיל שותה בורדו, אבל חובב יין מנוסה תמיד חוזר לבורגונדי".
לאור כל זאת, לא מפתיע שצלם ויוצר סרטי התעודה, גרגורי קרשו והבמאי-אמן-צלם האמריקאי מייקל דווק, הזכורים לטוב מסרטם התיעודי הקודם "ציידי הכמהין", החליטו לצאת למסע רווי אלכוהול ובליסה כדי לבדוק את תופעת הבורגונדי.
התוצאה: סרט תיעודי מקסים ומהנה בשם "בורגונדי", שהבכורה שלו נערכה החודש בפסטיבל ונציה, ומשם הוא מגיע אלינו: הסרט יוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ב-42, שייערך בחול המועד סוכות.
"הניואנסים של היין יכולים להשתנות בין מטר קרקע אחד לאחר"
"בורגונדי הפכה לאחרונה לאובססיה של קהילת חובבי היין", העיד גרגורי, כשראיינתי את הצמד במהלך פסטיבל ונציה. "הרבה בגלל הספציפיות של תנאי הגידול בבורגונדי, וגם מעבר לזה - בגלל מה שנקרא 'קלימה' (climat). זה הרעיון שלא רק לקרקע ממנה מגיע היין יש השפעה, אלא גם לאינטראקציה עם האנשים שחיו עליה וההיסטוריה שלה. כל זה יחד יוצר יין מאוד ספציפי.
"אם תלך לחלקים שונים בבורגונדי, יכול להיות שתפגוש איזה יינן דגול, שבבעלותו רק שתי שורות של שיחי גפן מזן מסוים, ויכול להיות שיהיו לו עוד כמה באזור אחר, אבל זה כל כך ספציפי שהניואנסים של היין יכולים להשתנות בין מטר קרקע אחד לאחר.
כרם בחבל בורנגדי בצרפת. הניואנסים של היין יכולים להשתנות בין מטר קרקע אחד לאחר
(צילום: Shutterstock)
"אני חושב שלאחרונה נמשכים לבורגונדי בגלל הספציפיות הזו, בגלל כמה שהכול קטן ומחובר, ובגלל שבאזורים אחרים הייצור גדל והפך לתעשייתי. זה גם מה שמשך אותנו לבורגונדי - החיבור העמוק שיש לאנשים לקרקע, שיש להם היסטוריה ענפה ושדורי דורות עבדו את אותה אדמה".
גרגורי קרשו: "בורגונדי הפכה לאחרונה לאובססיה של קהילת חובבי היין, הרבה בגלל הספציפיות של תנאי הגידול, וגם בגלל מה שנקרא 'קלימה' (climat). זה הרעיון שלא רק לקרקע ממנה מגיע היין יש השפעה, אלא גם לאינטראקציה עם האנשים שחיו עליה וההיסטוריה שלה"
בשלב זה מייקל הצטרף לשיחה, ואמר: "בבורגונדי מותר לגדל רק שני סוגים: פינו נואר ליין אדום, ושרדונה עבור יין לבן. כלומר, כולם מגדלים בדיוק את אותם הענבים, בדיוק מאותו השורש, אבל יין בן שלוש שנים מיקב מסוים יכול לעלות עשרת אלפים דולר לבקבוק, בעוד שיין שעשו מטר משם יעלה חמישים יורו, רק בגלל האפלאסיון (אזור יין מוכרז ומוגדר ומוגן לפי חוק. א"ק), שקובע שפיסת הקרקע הזו יוצאת דופן, ואילו זו רגילה. יש שלושים ושש אלף אפלאסיונים בבורגונדי, כך שכל הענבים זהים, אבל היינות שונים בתכלית".
מסתבר ששני הבמאים ביקרו בחבלי יין אחרים, לפני שבחרו להתמקד בבורגונדי. "בורגונדי הייתה שונה בנוף", מנמק מייקל. "בבורגונדי גילינו התענגות על היין, וכל חברי הקהילה היו שם בשם ההתענגות הזו. זה מה ששכנע אותנו לבלות שם שנתיים. כי אם אנשים רוצים להיות כאן, כנראה שזה באמת כיף גדול.
"בנוסף, גם לי וגם לגרגורי יש תשוקה גדולה למצוא עולמות שמתקיימים מחוץ לגלובליזציה ולטכנולוגיה, מקומות שמשמרים את הזהות ואת הקשר להיסטוריה ולתרבות המקומית, וקשה למצוא אותם. מעניינות אותנו קהילות ואנשים שקרובים לטבע ומנסים לשמר מסורת כלשהי. ידענו שבהקשר של יין יש בבורגונדי המון מסורת. אחרי שבילינו הרבה זמן באזור, אמרנו שנחסוך לעצמנו זמן ונגייס עזרה - וכך שכרנו את שירותיו של גיום, מבקר היין".
מתוך הסרט הדוקומנטרי "בורגונדי" Burgundy
(צילום: יח"צ)
גיום גם הוא חלק מהדמויות המרכזיות בסרט. "כולם מכירים אותו, כך שכשהוא מבקש פגישה, הוא תמיד נענה בחיוב", ממשיך מייקל. "לכן הלכנו איתו למשהו כמו 120 ייננים בשבועיים. טעמנו את היינות ושמענו סיפורים מהמשפחות. כולם היו מעניינים, אבל אף אחד מהם לא היה מעניין כמו סיפורו של גיום עצמו.
"גיום חי לשם העונג. המאהבת שלו היא היין, ולזה, כמובן, יש השלכות. תראו שכשהוא עובר היפנוזה, בתת המודע הוא רוצה להיות הילד הזה בתוך בקבוק היין. הוא בטוח שאיפשהו בעולם יש יין שיחזיר אותו לילדות, לצד אבא וסבא שלו".
בועה משלו
חלק ניכר מהעלילה של "בורגונדי" מתרחש במסעדת מישלן בעלת שלושה כוכבים, המנוהלת על ידי רב-מלצרים המקפיד על הפרטים הקטנים ביותר באופן יוצא דופן. אותו איש מסור משקיע אנרגיה כה רבה בשירות האורחים, עד כי הוא מגיע לאפיסת כוחות בסיומו של הערב.
בכלל, במהלך השהות שלהם באזור, הבמאים מצאו טיפוסים ססגוניים נוספים, שהתאימו לסרט שלהם. "לפני שאנחנו מתחילים לצלם, אנחנו מבלים שבועות, ולפעמים גם חודשים, עם האנשים שנצלם. אנחנו מתוודעים לקהילה, מחפשים דמויות, וכוכבי קולנוע", מייקל אמר וצחק. "זה לוקח הרבה זמן ואנחנו אף פעם לא נכנסים לפרויקט עם סיפור. אנחנו אומרים נשקיע חודש או שניים כאן ונראה מה יקרה. נראה שיש לנו הרבה מזל, ואנחנו תמיד נתקלים בסיפורים טובים".
כך הם הגיעו לברטרנד דוויליאר, בעל אדמות אריסטוקרט, האובססיבי למורשת משפחתו. "אנחנו מאוד סקרנים ואוהבים להיות בקרבת אנשים, אבל אפילו החבר׳ה בפריז אמרו לנו שאדם במעמדו של ברטרנד לא יהיה מוכן לדבר עם אף אחד - גם לא עם פריזאים. שלא לדבר על אמריקאים", סיפר מייקל.
"אמרו לנו שהוא חי בבועה קטנה משלו, והוא למעשה סטריאוטיפ הגבר הצרפתי המבוגר והעשיר. גילינו שזה לא נכון, שבכל מקום בעולם יסכימו לדבר איתך אם אתה פתוח, וכך גם ברטרנד. וזה לא לקח הרבה זמן".
איך הצלחתם לשכנע אותו?
"פגשנו את הבת שלו ומאחר והיה חם באותו יום היא הזמינה אותנו פנימה, לבית, לכוס לימונדה. לא ידענו שברטרנד בבית. הבת הלכה להביא את המשקאות ופתאום נכנס לחדר גבר בחלוק שתחתיו בגד ים שעוד היה רטוב משחייה בבריכה. הוא בירך אותנו לשלום ושאל מה אנחנו עושים בשטח שלו.
גרגורי קרשו: "אני חושב שהמטרה שלנו הייתה עונג. רצינו שהצופים יחושו את מה שאנחנו חשנו כשהיינו שם. השאלה היא איך מבטאים את זה, איך טועמים את היין מרחוק? איך מריחים אותו? איך מרגישים את האדמה? איך מכניסים לסרט את מה שאנחנו הרגשנו?"
"הסברנו לו שהבת שלו הזמינה אותנו פנימה לשתות לימונדה, והוא הציע לשבת לפטפט. גילינו שהחיים שלו מרתקים ושהוא היה ממש כמו דמות מג'יימס בונד. הוא חי בגדול, חי למען העונג, וזה מיתרגם גם ליין. החיים שלו מאוד עשירים. הוא שלח לנו תמונה שלו דוהר על סוס מנסה לצלם ג׳ירפות באפריקה, ושבוע אחרי השיחה שלנו הוא היה אמור לצלול בדרום אמריקה. כל הזמן עשה פעילויות אקסטרים. הוא חי את החיים היטב, משהו שבורגונדי לימדה אותנו".
"המטרה שלנו הייתה עונג"
בסרטם הקודם, "ציידי הכמהין", קרשו ודווק עקבו אחר ציידי פטריות קשישים ואקסצנטריים, התרים בעזרת כלבים אחר פטריות כמהין אלבה, שגדלות בעיקר בצפון איטליה, נחשבות להכי מבוקשות ומחירן מרקיע לשחקים. כמהין אלבה המוכרת ככמהין הלבן וצורתה מזכירה פקעת, אבן או שורש, גדלה רק באיטליה ובחצי האי איסטריה. עלות של כל קילוגרם נעה בין 3,000 ל-6,000 אירו. מדי שנה, בחודשים אוקטובר-נובמבר נערך באלבה יריד הטרטופו ביאנקו הבינלאומי השנתי.
כרם בחבל בורנגדי בצרפת. במהלך השהות שלהם באזור, הבמאים מצאו טיפוסים ססגוניים נוספים, שהתאימו לסרט שלהם
(צילום: Shutterstock)
"אם תשאל מה הקשר בין יין לכמהין אומר שזו חוויית העונג מחד, אבל גם העובדה שמדובר בתוצר מהטבע", מכריז גרגורי. "אני חושב שהמטרה שלנו הייתה עונג. רצינו שהצופים יחושו את מה שאנחנו חשנו כשהיינו שם. השאלה היא איך מבטאים את זה, איך טועמים את היין מרחוק? איך מריחים אותו? איך מרגישים את האדמה? איך מכניסים לסרט את מה שאנחנו הרגשנו?"
בשני הסרטים האלה אתם עוסקים גם בערך הכספי הרב של הפטריות ושל היין. ב"ציידי הכמהין" אף הראיתם את הצד האפל של שוק הפטריות.
"נכון. הכמהין, למשל, היא פטרייה שגדלה מתחת לקרקע. דבר מאוד פשוט בבסיסה, שהפך ללב של כלכלה נהנתנית ומוגזמת", אומר גרגורי. "את אותו הדבר ניתן לומר גם על יין מבורגונדי. גם כשמשוחחים עם יינן דגול, הוא יגיד לך שהוא למעשה חקלאי – 'אני מגדל ענבים ואז מתסיס אותם'. דבר מאוד פשוט, שגם מסביבו נרקם פתאום דבר אחר. יש איזה מרכיב קסם שנמצא בתהליך ההתהוות של התוצר עצמו, באלכימיה שבאינטראקציה האנושית בסביבה מסוימת, ובמלאכה הפשוטה והעדינה הזו של ייצור היין.
"לכך מתווסף ההיבט הכלכלי ושוק שבו אפשר למכור כמהין או בקבוק יין מבורגונדי בעשרת אלפים דולר. זה סתם בקבוק יין. זה בקבוק של מיץ ענבים ואנשים מוכנים לשלם חמשת אלפים או עשרת אלפים יורו כדי לקנות אותו. אני חושב שאולי זה חלק מהנהנתנות הקפיטליסטית שמאפשרת את קיום התופעה, אבל יש גם משהו מאוד אמיתי בבקבוק יין, ואפילו בפטריית כמהין.
"כי אתה לא קונה רק את הפטרייה עצמה, אלא גם את התהליך של הוצאת הפטרייה מהקרקע, או את התהליך הכרוך בייצור יין - את ההיסטוריה, הדורות השונים שמעורבים במלאכה והאינטראקציה האנושית שנדרשת לה. גם זה ממשי מאוד. שיווק, מהמתוחכמים בעולם, משפיע על מה שהופך יין ליין טוב ומה שהקהל חושב שהוא יין טוב".
עשיית הסרט שינתה את דעתכם על יין?
גרגורי: "אני חושב היום על מה שגיום, מבקר היין, אמר לנו: שבקבוק היין הטוב בעולם הוא הבקבוק שמסיימים. הוא אומנם צחק כשהוא אמר את זה, אבל כשטועמים יין טוב הגוף יודע - ולא בהכרח מדובר ביין הכי יקר. בבורגונדי מוכרים יין במחירים שערורייתיים, ומתוך כך נולד גם שוק ספקולטיבי שדחף את המחירים לכדי אבסורד. אבל יין טוב הוא היין שאתה אוהב ושאתה שותה, זה שהגוף שלך אומר לו כן".
יצאתם שיכורים מהמסע הזה?
"אתה לומד לירוק את היין אחרי שטעמת אותו", צוחק מייקל.
