ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים שפרסם בעבר המגזין "רולינג סטון" קשה למצוא יותר מדי אלבומי ג'אז. שלושה מתוך המעט שבכל זאת מופיעים בה קשורים לנגן הסקסופון ג'ון קולטריין, שכעת מציינים מאה שנה להולדתו. שש שנים מפרידות בין שניים מבין השלושה שברשימה. במוקדם שבהם, Kind of Blue של מיילס דייוויס מ-1959, קולטריין הוא רק אחד מתוך חבורה של נגני-על שנבחרה בקפידה. ב-A Love Supreme, שהקולט בלילה אחד בחורף של שנת 1964, ויצא לאור שנה לאחר מכן, הוא כבר בעל הבית, אבל כזה שנוהג בנדיבות ובשוויון עם שותפיו. האלבום השלישי ברשימה, Giant Steps, שיצא ב-1960, מהווה את תחילת המסע המוזיקלי-רוחני שאליו יצא קולטריין במחצית הראשונה של שנות ה-60. רק שבניגוד לשמו, המסע הזה לא נעשה בצעדי ענק, אלא עקב בצד אגודל.
במהלך חמש השנים שבין ההקלטות של Kind of Blue ואלו של A Love Supreme קולטריין השתנה. ומוזיקת הג'אז השתנתה ביחד איתו, ובהשפעתו. פרק הזמן הלא-מאוד ארוך הזה לא התאפיין רק בתנועה טבעית ומתבקשת קדימה, אלא במעין החלפה של מערכת ההפעלה. בשני האלבומים האלו - וגם ברבים שקולטריין הקליט ביניהם, עם שותפים שונים וביותר מלייבל אחד - הוא נשאר אותו מוזיקאי עם אותה חתימת צליל שאין לטעות בה, אבל המנוע הפנימי שלו עבר כיול מחודש. מסקסופוניסט יוצא דופן - לבטח אחד מהגדולים בדורו, אם לא הגדול שבהם - הוא התפתח למוזיקאי שכבר לא ניתן למדוד רק בכלים מוזיקליים. ממבצע מיומן קולטריין הפך למחפש סקרן.
את המסע המופלא שקולטריין עבר במחצית הראשונה של שנות ה-60 אפשר לתאר בעזרת מילים כמו "גאונות", "מהפכה" ו"פריצת דרך". כל אחת מהן תהיה נכונה, רק שלא בטוח שהן לבדן יצליחו לתאר את עומק הסיפור. קולטריין לא רק שינה באותן שנים את האופן שבו הוא ניגן. הוא שינה גם את השאלה שעליה הוא ניסה לענות. אם ב-Kind of Blue מ-1959 של דייוויס היא הייתה "כיצד אפשר לאלתר בתוך חופש?", ב-A Love Supreme שלו שיצא ב-1965 היא התחלפה ל"איך מתפללים דרך צליל?".
כשדייוויס פנה לקולטריין עם הזמנה להשתתף בהקלטות האלבום Kind of Blue, האחרון כבר לא היה טיפוס אלמוני. השנים הסוערות והיצירתיות שלו לצד דייוויס והפסנתרן ת'לוניוס מונק, מיתגו את קולטריין ככוח עולה אדיר בג'אז. גם אם לא כולם הצליחו (או רצו) להתחבר לסגנון ה"דפים של צלילים" - אותו שטף מסחרר של תווים שנשפך מהסקסופון שלו במהירות כמעט בלתי-נתפסת. ב-Kind of Blue דייוויס דרש מקולטריין לעשות בדיוק את ההפך.
דייוויס בנה אלבום פורץ-דרך שמבוסס פחות על חילופי אקורדים ויותר על מודוסים - מסגרות הרמוניות פתוחות המעניקות לנגן מרחב נשימה. במקום לרדוף אחרי רצף אקורדים במהירות מסחררת, אפשר היה עכשיו להתעכב על צליל אחד, לתת לו לחלחל ולנשום, להדהד ולבחון אותו ביותר מזוויות אחת. ניתן לשמוע כיצד קולטריין מתמסר לרעיון הזה כבר בקטע הפותח את האלבום, So What. הסולו שלו שם עדיין מציג את החותם הווירטואוזי המוכר מעבודותיו הקודמות, אבל משהו בו בכל זאת נשמע כבר קצת שונה. יש הרבה יותר מרחב, שקט ובעיקר - סבלנות. דווקא במסגרת הלכאורה כובלת ונוקשה שדייוויס הציע לנגנים שהוא הזמין לנגן איתו באלבום, קולטריין הבין שחופש אינו תמיד תוצאה של מורכבות. לפעמים הוא מתחיל דווקא בפשטות.
מבחינת קולטריין, הפסגה שהיא Kind of Blue הייתה רק עוד תחנה במסע שאליו הוא יצא באותם ימים. בזמן שהעולם הלך והתאהב (ואיך אפשר שלא?) ביצירת המופת החדשה של דייוויס, הסקסופוניסט כבר נשא עיניים לעבר התחנה הבאה. הוא הקים רביעייה חדשה עם הפסנתרן מק'קוי טיינר, המתופף אלווין ג'ונס ונגן הקונטרבס ג'ימי גאריסון - הרכב שיהפוך במהרה לאחד מהמופלאים והחשובים בתולדות הג'אז - והחל לחפש לעצמו שפה מוזיקלית חדשה. שפה שלא הסתכמה רק בהתפתחות מוזיקלית טבעית, אלא הייתה התפתחות רוחנית. המסע החל באלבום Giant Steps שיצא ב-1960 ובו נפרד קולטריין מסגנון הבי-בופ ועבר לכתוב ולנגן ג'אז מודאלי. לא רק ההתפתחות שלו הייתה מרשימה, גם קצב העבודה: ב-1961 לבדה קולטריין הקליט לא פחות משישה אלבומים. כולם נותרו מומלצים גם בעת כתיבת שורות אלו.
היו לו דרישות. מיילס דיוויס
(צילום: TON POUW/AP)
ב-1957 קולטריין הצליח סוף-סוף להיגמל מהתמכרות להרואין ולאלכוהול. את החוויה המטלטלת הזו הוא תיאר פעם כהתעוררות רוחנית. מכאן ואילך המוזיקה שלו שאבה השראה לא רק ממנגני סקסופון שקדמו לו דוגמת צ'רלי פארקר ולסטר יאנג, אלא גם מהינדואיזם, מבודהיזם, מאסלאם, מנצרות, מפילוסופיה אפריקאית ומטקסטים מיסטיים. כשהוא לא ניגן, קולטריין קרא ללא הפסקה, חקר דתות וחיפש מכנה משותף אפשרי בין אמונות שונות. למעשה הוא חזר בתשובה. ליתר דיוק - בתשובות. ועדיין הוא המשיך לשאול שאלות.
בעוד שאצל מרבית המוזיקאים קריאה נשארת ברקע רק כתחביב, אצל קולטריין היא הפכה לדלק שמניע את היצירה. מספיק לעבור על חלק קטן מהאלבומים שהוא הוציא במחצית הראשונה של שנות ה-60 עד להקלטת A Love Supreme, כדי לקלוט את תהליך השינוי שהוא עבר. My Favorite Things מ-1961 כבר מציג סאונד היפנוטי חדש, עם הסקסופון סופרן - הכלי שקולטריין גילה במקרה באותם ימים - המרחף מעל מחזורי אקורדים אינסופיים. באלבום Africa/Brass מאותה שנה (והראשון שלו שיצא בלייבל אימפולס), המוזיקה כבר נעשית גדולה וכמעט סימפונית. ב-1963 קולטריין הוציא בין היתר שלושה אלבומים "קלאסיים" יותר בגישתם: אחד עם הפסנתרן הוותיק דיוק אלינגטון, שני עם זמר הג'אז ג'וני הרטמן, וביניהם השלים את Ballads - שיקרוץ גם היום לכאלו שמתקשים לעכל אלבומי ג'אז מורכבים. באלבום Crescent מ-1964, כבר אפשר לאתר את ממד ההתבוננות הפנימית. חודשים ספורים לאחר מכן הגיע A Love Supreme, והתהליך הושלם, אך לא הסתיים.
גם יותר מ-60 שנה לאחר שהוקלט, קשה לחשוב על עוד אלבום ג'אז שהפער בינו לבין אלו שקדמו לו הוא כה דרמטי, ובו זמנית גם כה טבעי. בדיעבד, המסע שקולטריין עבר באותם השנים נראה כמעט כבלתי-נמנע. בשעתו זו הייתה קפיצה אמיצה לעבר הלא נודע. 33 הדקות הנשגבות של היצירה שהיא A Love Supreme מחולקות לארבעה חלקים -Acknowledgement , Resolution, Pursuance ו-Psalm - אך למעשה מדובר בפרק אחד וארוך שמסכם מסע רוחני. כבר בדקות הראשונות שבהן מאזינים לאלבום - חובה בחדר צונן עם תאורה חמה ומינימלית, רצוי בתקליט ויניל בהדפסה מוקדמת במצב מצוין, מוטב במערכת סטריאו היודעת להבליט ניואנסים - קולטים שזה אינו סתם עוד אלבום ג'אז.
גאריסון מציג על הקונטרבס את מוטיב ארבעת הצלילים שהפך לאחד המשפטים המפורסמים במוזיקה המודרנית. מעליו בונה קולטריין את המנטרה שהעניקה לאלבום את שמו. זו אינה רק חזרה רפטטיבית על שם האלבום, אלא תפילה שבהמשך קולטריין גם מלמל אותה בקולו. עבור עולם הג'אז, שהיה רגיל עד אז להפגנות טכניקה ולתחרויות וירטואוזיות (גם מצדו של קולטריין), זו הייתה הצהרה חתרנית. במקום לגרום למאזין רק להתפעל מהביצוע, קולטריין מבקש ממנו עכשיו לקחת חלק פעיל בחוויה. בפעם הראשונה נדמה שהסקסופון לא תפקד רק כעוד כלי נגינה בהרכב, אלא כקול אנושי.
זו יצירה שנבנית בהדרגה, כשחלקה החותם, Psalm, הוא שיאה הרגשי. במזמור הזה קולטריין לא מלאתר באופן חופשי, אלא "מקריא" באמצעות הסקסופון שיר תודה שכתב בעצמו ומופיע בחוברת האלבום. כל משפט מוזיקלי מקביל לשורה בטקסט. זו לא מוזיקה שמלווה תפילה, אלא תפילה שהפכה למוזיקה.
המהפך שקולטריין מציע למאזין לאורך החצי שעה וקצת של A Love Supreme, התרחש גם בזכות שלושת הנגנים שניצבו לידו באולפן, ובעיקר מהחיבור המאוד מיוחד ביניהם. טיינר מעניק כאן לפסנתר ממד הרמוני חדש, עשיר במרווחים פתוחים ובאקורדים שלא ניסו לצמצם את המתח אלא דווקא להרחיב אותו. ג'ונס שיחרר את התופים מהתפקיד המסורתי של שמירה על הקצב והפך אותם לכוח מניע נוסף. הוא לא רק מלווה את קולטריין; הוא ממש משוחח איתו. גאריסון על הבס סיפק את העוגן בעולם שבו נדמה שהכל נמצא בתנועה מתמדת. זו לא הייתה רק עוד רביעייה שהוקמה על מנת ללוות סולן וירטואוז ולהרים לו, אלא יחידה שנשמה כגוף אחד. חלק גדול מהקרדיט על הדינמיקה החד-פעמית הזו לאורך האלבום מגיע לטכנאי ההקלטה האגדי רודי ון גלדר.
היחסים בין קולטריין לדייוויס קיבלו משמעות חדשה ב-A Love Supreme. דייוויס היה אמן שדגל באיפוק. הוא האמין שכל צליל מיותר מחליש את המשפט הבא, ולא פעם הוא השתגע מהאופן שבו קולטריין המוקדם נהג להאריך את הסולואים שהוקצבו לו (הוא גם פיטר אותו מההרכב). קולטריין, לעומת זאת, הלך והתרחק מהגישה הזו. הוא רצה להכיל הכל: כל רגש, כל השפעה, כל תרבות, כל אמונה. בעוד שדייוויס חיפש קודם כל אלגנטיות מוזיקלית, קולטריין רצה למצוא את האמת.
כל הזמן במסע. ג'ון קולטריין
(צילום: Gijsbert Hanekroot/Redferns/Getty Images)
ההשפעה של A Love Supreme חרגה מעבר לגבולות הג'אז. לאורך השנים, ז'אנרים כרוק מתקדם, מוזיקה אלטרנטיבית ואפילו אמביינט אלקטרוני, מצאו בו השראה. לא בגלל הסולואים שניגנה הרביעייה שהקליטה אותו, אלא הודות להפנמה שניתן ליצור אלבום שמציע למאזין חוויה שלמה, כמעט טקסית. בין אלו שהושפעו מהאלבום ומהגישה שקולטריין הציג בו, אפשר למנות את קרלוס סנטנה, U2, פטי סמית' וקמאזי וושינגטון. סנטנה גם עשה מעשה. ב-1973 הוא הקליט ביחד עם גיטריסט הג'אז-רוק ג'ון מקלפלין את האלבום Love Devotion Surrender, לאחר ששניהם אימצו את המשנה של הגורו סרי צ’ינמוי, וחשבו כיצד לתרגם אותה למוזיקה.
מקור השראה. ג'ון קולטריין, 1963
(צילום: Hugo van Gelderen )
את ההשראה לחיבור בין צליל לרוח שני הגיטריסטים מצאו אצל קולטריין של חורף 1964. צד א' של התקליט הנהדר שלהם מוקדש לגרסה חשמלית ל-A Love Supreme. לא מדובר רק בהצהרת כוונות, אלא בהכרזה על מסע שבו הטכניקה מתבטלת לטובת האקסטזה שהמאזין אמור לקבל (והוא מקבל ממנה בנדיבות). הגיטרות הנהדרות של סנטנה ומקלפלין כאן לא מבקשות להתחרות אחת בשנייה, אלא נעות במסלולים מקבילים. פעם הן מתנגשות ופעם הן מתלכדות לכדי תפילה חשמלית משותפת. גם ברגעים שבהם האלבום נשמע כאוטי, יש בו בכל זאת היגיון פנימי הנשען על אמונה, הקשבה והתמסרות מוחלטת לרגע. Love Devotion Surrender, אינו אלבום שמבקש להתחנף למאזין, אלא להזמין אותו להיסחף יחד איתו בזרם. בדיוק כמו האלבום שהוא ביקש להצדיע לו.
גם הוא הושפע עמוקות. קרלוס סנטנה
(צילום: Rob Grabowski/AP)
המסע המרתק של קולטריין לא הסתיים ב-A Love Supreme. פחות משנתיים לאחר הופעת האלבום הוא המשיך ליצירות מורכבות ואוונגרדיות אפילו יותר ממנו, דוגמת האלבומים Ascension ו-Meditations שנוצרו מתוך אותו דחף פנימי שלא לחזור על עצמו. בהמשך קולטריין גם שינה את הרכב הליווי שלו: הוא צירף את אליס אשתו, כפסנתרנית, את המתופף רשיד עלי ואת סקסופוניסט הטנור פרעה סנדרס, והמוזיקה שכתב וביצע מכאן והלאה כבר הפכה למדיטטיבית יותר. הוא מת בשנת 1967, בגיל 40 בלבד, מסרטן בכבד, ודווקא לאחר שהתנזר מאלכוהול, סמים וסיגריות ואימץ אורח חיים בריא.
100 שנה לאחר הולדת קולטריין, מדהים לחשוב שהמהפכה שהוא חולל - מהנגינה המסודרת והמאופקת יחסית באלבום Kind of Blue של מיילס דייוויס ועד להתגלות שהוא הציג ב-A Love Supreme, התרחשה תוך חמש שנים בלבד. חמש שנים שבהן קולטריין לא רק שירטט מחדש את גבולות הגזרה המוכרים של הג'אז, אלא הגדיר מחדש מה מוזיקה יכולה להיות, וכיצד היא פוגשת את המאזין בכל פעם מחדש. שני אלבומי הג'אז האגדיים האלו אינם מתחרים אחד בשני. הם משלימים זה את זה. Kind of Blue מלמד אותנו שלא צריך הרבה כדי ליצור יופי. A Love Supreme מזכיר שהיופי רק עוד צעד בדרך, ותמיד אפשר לחפש עוד משהו. וקולטריין, כנראה יותר מכל מוזיקאי אחר בדורו, היה אחד שאף פעם לא הפסיק לחפש, גם כשהוא חשב שהוא מצא.
