27 השנים האחרונות היו רכבת הרים קיצונית עבור משפחתה של עדי אולמנסקי, אבל לפני שנתיים הדברים הגיעו עד כדי אבסורד יוצא דופן, כשגם המוזיקאית וגם אחיה אסף ז"ל היו מאושפזים בו-זמנית בבית החולים "שיבא": היא שהתה במחלקת ההיריון בסיכון עם בתה השנייה, והוא במחלקה הפסיכיאטרית, אחרי ניסיון התאבדות. בצהריים הם היו נפגשים לאכול ומתבדחים על זה שעכשיו להורים יותר קל לבקר אותם. כזאת הייתה מערכת היחסים בין הבן הבכור ואחותו הצעירה ממנו: אוהבת, דואגת ומלאה בהומור מכל הצבעים, גם שחור.
חודש לאחר שאסף השתחרר, הוא חדל לענות להודעות. אולמנסקי ואביה הגיעו לדירה שלו, דפקו על הדלת הנעולה ושמעו רק דממה. בסרטון שפרסמה בשבוע שעבר ברשתות החברתיות, סיפרה על החסד שעשו השוטרים שהוזעקו למקום ונכנסו דרך החלון: הם מנעו ממנה ומאבא שלה לראות את גופתו של אסף, שנטל את חייו באופן שתיאורו כאן אינו נחוץ. גם מכתב הוא לא הותיר. בן 42 היה במותו.
מאז התפרץ הדיכאון החריף אצל אסף, כשהיה בן 15, פחדו במשפחת אולמנסקי מהרגע הזה. ועכשיו, כשהוא הגיע, הם היו צריכים להבין מה לעשות איתו. למרות שאולמנסקי מוזיקאית, יוצרת ומפיקה מוערכת, המחשבה לכתוב שיר על הצל שליווה אותה מאז שהייתה בת 10 לא הייתה מובנת מאליה. "המחשבות התחילו לפני המון שנים", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "האם מותר לי לכתוב על זה שירים? האם זה מכבד אותו? האם זה יכול לפגוע בו? אני נושאת משקל מאוד כבד, אבל לא רציתי להקשות עליו. גם ככה החיים היו לו קשים. ואני ממש זוכרת בנסיעה לשבעה, אמרתי לעצמי 'טוב, אני אכתוב שיר'. זה היה איזה ניתוק, רצון למצוא משהו חיובי באירוע מאוד קשה. איזושהי תקווה, משהו של חיים. היה לי מאוד קשה להגיע להחלטה הזאת. הוא לא יכול להגיד 'כן' או 'לא'".
ואכן, "שיר לאסף", שיצא היום (שלישי) לקראת מיני אלבום חדש, הוא קודם כל הדרך של אולמנסקי להתמודד עם המחשבות הבלתי-פוסקות על האובדן מלפני עשרה חודשים. המלחמה באיראן, שהחלה זמן לאחר מכן, לא עזרה. "אני יושבת ב-23:00 בלילה עם הילדות שלי בממ"ד, הן ישנות וחושך", היא נזכרת, "ואני מרגישה פשוט מועקה של המחשבה עליו ועל כל מה שקרה. אז אני פשוט מתחילה לכתוב כי אני צריכה להוציא. לרגע לא חשבתי שזה יהפוך בסוף לשיר ובטח שלא חשבתי שזה ייצא".
ומה השתנה?
"ככל שהזמן חלף ועבדתי על זה, זאת הייתה ממש דרך התמודדות. מצאתי את עצמי בוכה בגלל שאני כותבת ופורק. עם הזמן פתאום אמרתי: 'רגע, אולי גם אני יכולה לספר את הסיפור שלו, לתת לו מקום בעולם, להשאיר ממנו משהו. גם דיברתי על זה עם ההורים שלי והתייעצתי איתם. אומנם זה נושא כואב, שאנשים קשה להם לגעת בו, אבל בואו תכירו מי הוא היה".
ב"שיר לאסף", אולמנסקי מתארת באופן ישיר ונוגע ללב את הסיפור שלו וגם קצת שלה: הוא נער חכם באופן יוצא דופן, שנקלע שלא בטובתו למלחמה שהתחוללה בתוך הראש שלו, ובכל זאת נאבק כדי ללמוד, לעבוד ולעמוד ברשות עצמו. היא האחות הקטנה שגם נורא אוהבת ודואגת אך גם נאלצת לחיות בצל החרדה המשפחתית שמשהו נורא עומד לקרות. "הנשמה שלך הייתה אבודה", היא שרה מאחורי ביט קודר וקול שהולך ומתגבר, "הלכת במדבר ארבעים שנה/ עכשיו הזמן לנוח".
"הוא היה חכם בקטע אחר", מספרת אולמנסקי, "הוא קיבל את החוכמה, אני את חוכמת הרחוב. היית יושב איתו לשיחה, סתם על בירה, וזה היה מתגלגל לכל מיני מקומות. תמיד למדתי ממנו משהו. בספריה שלו היו ספרים על תורת הקוונטים וחורים שחורים ופתאום ספר הזוהר. לאשפוז שלו, אחרי הניסיון האובדני הקודם, הוא ביקש שנביא לו תלמוד בבלי. שתבין, אנחנו מבית חילוני לגמרי, אני לא יכולה לך להסביר לך כמה חילוני".
בשיר את מבקשת ממנו סליחה. זאת שאלה קשה, אבל מאיפה זה בא? הרי נשמע שההורים שלך ואת עשיתם באמת מעל ומעבר.
"אני אגיד בכנות, באמת הרגשנו שניסינו הכול. 27 שנים של מאמצי-על. אני לא מכירה את עצמי שלא תחת העננה הזאת. אבא שלי עזב את העבודה. אני דיברתי וניסיתי לשכנע אותו ללכת לטיפול כזה או אחר. אבל תמיד יש כזה את סימן השאלה: אולי הייתי יכולה יותר. אולי קצת נעלמתי לו כשנולדו לי הילדות. אולי לא שמתי מספיק לב שהוא זעק לעזרה. דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי, והיא אמרה לי משהו שנתן לי כאפה טובה: 'את יודעת, זה מאוד יהיר ונרקיסיסטי אפילו לחשוב שאם את היית עושה את זה, או את זה, או את זה, אז הוא היה חי, כאילו העולם יקום וייפול עלייך. זה מאוד שחרר אותי".
ניסינו הכול. עדי אולמנסקי
(צילום: ירון ברנר)
בדיעבד, המסע האמנותי של אולמנסקי, מהפריצה ב"כוכב נולד" דרך ההרכב לורנה בי ועד לקריירת הסולו וההפקה (סצנה גברית מאוד שאלמנסקי מסייעת לאוורר), מקבל קונטקסט אחר כשמבינים עד כמה הדאגה לאסף הפכה אותה לדמות משנית בחיים של עצמה. "רוב הזמן לא היה לי מקום", היא אומרת, "ההורים שלי פשוט לא יכלו. הם היו במצוקה יומיומית של פחד גדול מאוד. ובוא נגיד שגם אני לא לקחתי את המקום. גם אם יש לי קשיים, והיו לי מיליון, אני לא משתפת אותם, לא מפילה עליהם. באיזשהו שלב, עם טיפול ועם המון תהליך של עבודה עצמית, כן נוצרו המון כעסים שלי. בגיל 20 אני אומרת 'בואנ'ה, מתי אני?'. ואתה יודע שאין אשמים, אסור לך לכעוס. כי את מי אתה יכול להאשים? כולם מסכנים".
וכאן נכנסה המוזיקה. שם זה את והכישרון שלך.
"מעבר לזה: אני ממש מרגישה שזה היה כמו משהו הישרדותי. אתה חושב שאין לך בעצם הורה שאתה יכול לפרוק אצלו, לא מכוונה רעה. אני זוכרת את אמא באה אליי בדמעות כשאני בת 12, לא להיפך. והמוזיקה הופכת להיות מפלט, כאילו המצאתי איזו מציאות מקבילה: שיער צבוע, הולכת לטלוויזיה, מופיעה בחו"ל. לברוח ממה שקורה בבית".
בגיל 38, אולמנסקי מבינה שהיא לא צריכה להתחבא יותר. "היו סיטואציות, שאני כזה באה ומספרת 'כן, אח שלי התאבד' ואנשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם, הם נבוכים ממני. אבל נמאס לי להסתיר, נמאס לי להרגיש שמשהו לא בסדר ואני צריכה להסתתר, או לעשות איזו דמות. וואלה, לא. זה השיט, זה השק שלי. מי שאוהב אותי, אתה יודע זה בזכות ובגלל השק הזה, ומי שלא, זה גם בסדר".
