כשאנחנו רוצים מישהו מאוד, יש מי שמגביר את הלחץ: שולח עוד הודעה, יוזם, מסביר, משכנע, מתקשה לקבל את חוסר הוודאות או את האפשרות שהתשובה היא "לא", ויש מי שעושה את ההפך הגמור: מתאפק, מסתיר את העניין שלו, משחק אותה אדיש, מחכה שהאחר ייזום ונזהר שלא להיראות נזקק או "נידי". במבט ראשון, אלו נראות כמו שתי תגובות הפוכות, אבל מבחינה פסיכולוגית הן דומות מאוד. שתיהן נולדות מאותו פחד – הפחד מדחייה.
האחד מגיב לאפשרות של דחייה ברדיפה, והשני מנסה להגן על עצמו מפניה באמצעות התרחקות. אלא שבין שני הקצוות האלה קיימת אפשרות שלישית, בוגרת הרבה יותר: להיות מסוגלים להראות למישהו שאנחנו רוצים אותו, בלי לרדוף אחריו ובלי להסתיר את עצמנו. בעיניי, בגרות רגשית אינה היכולת שלא להזדקק לאחרים, אלא היכולת לבטא את הצורך שלנו בקשר, בלי לאבד את עצמנו אם הוא לא ייענה.
אחד הסימנים הברורים לכך שחצינו את הגבול מיוזמה בריאה לרדיפה, הוא הרגע שבו אנחנו מפסיקים לשאול האם האדם שמולנו מתאים לנו, ומתחילים להתמקד רק בשאלה איך לגרום לו לבחור בנו. במקום לבדוק אם אנחנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים בקשר, אנחנו עסוקים בלזכות בעוד הודעה, בעוד דייט, בעוד סימן קטן של עניין.
באופן כמעט בלתי מורגש אנחנו מוותרים על הסטנדרטים שלנו. אנחנו מסבירים לעצמנו למה הוא עסוק, למה היא מבולבלת, למה כדאי לתת עוד צ'אנס, למה עוד קצת מאמץ ישנה את התמונה. אבל קשר בריא אינו נבנה מכך שאדם אחד מתאמץ יותר ויותר כדי לפצות על חוסר ההשקעה של האחר. ברגע שאנחנו משקיעים יותר אנרגיה בלגרום למישהו לרצות אותנו, מאשר בלבדוק אם הוא באמת מתאים לנו, איבדנו את עמדת הבחירה. אנחנו כבר לא בוחרים – אנחנו מבקשים להיבחר.
בני אדם כמעט אף פעם לא מתאהבים רק בגלל משפט מבריק או בגלל שהספקנו לספר להם הכול
(צילום: Shutterstock)
רדיפה לא מתבטאת רק בעוד הודעה או בעוד ניסיון ליזום. לפעמים היא מופיעה דווקא באופן שבו אנחנו מתנהלים בתחילת קשר, בניסיון לגרום לאחר להתעניין בנו, להתקרב אלינו או לבחור בנו. החרדה סביב הרצון שירצו אותנו יכולה לגרום לנו לנסות יותר מדי: לחפש את משפט הפתיחה המושלם, לדבר מהר, להיפגש בתדירות גבוהה, לתכנן קדימה או לחשוף מוקדם מדי את כל סיפור החיים שלנו.
אבל אי אפשר לייצר חיבור רק באמצעות עוד מאמץ. בני אדם כמעט אף פעם לא מתאהבים רק בגלל משפט מבריק או בגלל שהספקנו לספר להם הכול. לא פעם דווקא ברגעים האיטיים יותר - בשתיקה קצרה, במבט, בחיוך, בסקרנות אמיתית - מתחילה להיווצר כימיה. כמו בסדרה טובה, גם בהיכרות רומנטית לא צריך לחשוף את כל העלילה על הפרק הראשון. מספיק לגלות עוד שכבה בכל פעם.
גם הרצון להראות עניין יכול להפוך לעודף נוכחות. אנחנו נשארים ליד האדם שמוצא חן בעינינו, ממשיכים לדבר, מתקשים לסיים את המפגש או מרגישים צורך להבהיר לו עד כמה אנחנו נמשכים אליו. אבל משיכה זקוקה גם למרחב. אפשר לנהל שיחה טובה ואז לחזור לחברים, לסיים בזמן, או להשאיר מחמאה קטנה בלי להפוך אותה להצהרה. "קל מאוד לדבר איתך", יכול לעשות לפעמים יותר מהצהרה גדולה על כמה האדם שמולנו מושך. המסר הוא: אני מראה לך שאני מעוניין, אבל אני לא נאחז בתגובה שלך.
אם מישהו נבהל מעצם העובדה שאתם מבקשים הדדיות, עקביות ובהירות, כנראה שלא איבדתם הזדמנות, אלא חסכתם לעצמכם חודשים של רדיפה
שיהיה ברור: השארת מרחב אינה משחק או הסתרה; היא מאפשרת לקשר להתפתח בקצב טבעי. לכן השאלה אינה רק כמה עניין אנחנו מראים, אלא עד כמה אנחנו מוותרים על עצמנו כדי לשמור על העניין של האדם השני בנו. חשוב לא פחות: האם בתוך כל המאמץ הזה אנחנו עדיין בודקים אם האדם שמולנו מתאים לנו.
בין משיכה חד-צדדית להדדיות
בתחילתו של קשר, סטנדרטים חשובים יותר מהצהרות אהבה, ואחד החשובים שבהם הוא הדדיות. אתם לא מחפשים מישהו שרק אומר שהוא רוצה קשר, אלא מישהו שמראה את זה: יוזם, משקיע, מגיב ומפנה עבורכם מקום בחייו. הדדיות לא אומרת לספור הודעות או למדוד מי יזם יותר, אלא להרגיש ששניכם נושאים את הקשר על הכתפיים. כשיש רק אדם אחד שרודף, יוזם, מחכה, מסביר ומנסה להחזיק את הקשר, זו כבר לא התקרבות - זאת משיכה חד-צדדית.
אנשים רבים מפחדים להציב סטנדרטים כי הם חוששים שהאדם השני יעלם. אבל זו בדיוק הנקודה. סטנדרטים אינם מרחיקים את האדם הנכון; הם מרחיקים את האדם הלא נכון. ואם מישהו נבהל מעצם העובדה שאתם מבקשים הדדיות, עקביות ובהירות, כנראה שלא איבדתם הזדמנות, אלא חסכתם לעצמכם חודשים של רדיפה.
הדדיות היא להרגיש ששניכם נושאים את הקשר על הכתפיים
(צילום: Shutterstock)
אבל רדיפה היא רק דרך אחת שבה פחד מדחייה מנהל אותנו. בקצה השני נמצאת תגובה שנראית לכאורה בוגרת יותר: להתרחק, להסתיר עניין ולהקפיד לא להיראות "נידיים". אלא שגם כאן הפחד הוא זה שמכתיב את ההתנהגות. שמירה על סטנדרטים אינה אומרת להפוך לאדם מרוחק, מחושב או מסתורי. הרבה אנשים כל כך עסוקים בלא להיראות "נידיים", שהם מתחילים להסתיר את עצמם. הם מחכים שהצד השני ייזום, מסתירים את העניין שלהם ונזהרים לא להיחשף. כאן בדיוק מסתתר ההבדל בין משחקים לבין בגרות רגשית - המטרה אינה להיות קשה להשגה, אלא להיות נגיש, בלי להיות נזקק.
נגישות היא היכולת להיות פתוחים, סקרנים ונוכחים, להראות עניין, לשתף משהו אישי, להקשיב באמת ולאפשר לעצמנו להיראות כפי שאנחנו. היא אינה אומרת לחשוף הכול, להיות זמינים ללא הפסקה או לוותר על הסטנדרטים שלנו. היא מאפשרת לנו להראות למישהו שאנחנו רוצים אותו, בלי להפוך את הרצון הזה לצורך שהוא יבחר בנו.
אהבה בריאה אינה דורשת שנרדוף אחריה או שנעמיד פנים שאיננו צריכים אותה. היא דורשת רק דבר אחד: שנישאר נאמנים לעצמנו, גם כשאנחנו רוצים מאוד שמישהו אחר יבחר בנו
בסופו של דבר, השאלה איננה איך להראות למישהו שאתם רוצים אותו בלי להיראות "נידיים". השאלה היא איך לעשות זאת מבלי לאבד את עצמכם בדרך. לכן בפעם הבאה שאתם מרגישים את הדחף לשלוח עוד הודעה, להסביר את עצמכם שוב, ליזום פעם נוספת או להתאמץ עוד קצת כדי לא לאבד מישהו שמוצא חן בעיניכם, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם שלוש שאלות:
1. האם אני מבטא עניין, או מנסה לשנות תשובה שכבר קיבלתי?
2. האם אני עדיין בוחר את האדם שמולי, או שכבר עברתי לעמדה שבה אני רק רוצה שהוא יבחר בי?
3. האם אני שומר על הסטנדרטים שלי, או מוריד אותם כדי לא לאבד את האדם הזה?
אהבה בריאה אינה דורשת שנרדוף אחריה או שנעמיד פנים שאיננו צריכים אותה. היא דורשת רק דבר אחד: שנישאר נאמנים לעצמנו, גם כשאנחנו רוצים מאוד שמישהו אחר יבחר בנו.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
