החלטה של רגע שינתה את חייה של חנה כהן לתמיד. לפני קצת יותר מ־44 שנה היא ישבה על הדשא של קיבוץ מרום גולן, בת 26, "רווקה זקנה" במושגים של אותם ימים. היא כבר הודיעה לאחראי על הצעירים של הקיבוץ שהיא עוזבת, במטרה לחפש מקום שבו תפגוש את החתן המיועד שלה. "חכי עוד שבוע", ביקש ממנה. "ארבעה גברים צעירים עומדים להגיע לקטוף כאן תפוחים". היא הסכימה.
כאשר הגיע האוטובוס האמור אל הקיבוץ, כבר ישבו 30 רווקות על הדשא וחיכו לו. "ירדו ממנו ארבעה חתיכים", צוחקת חנה. "ואיך שראיתי את ציון אמרתי, 'זה יהיה בעלי'. הלכתי להציג את עצמי בפניו".
איך הוא הגיב?
״הוא התאהב בי מהשנייה הראשונה ואמר, 'את תהיי אמא של הילדים שלי'".
חנה היא לא רק דמות אהובה ומוכרת ברמת הגולן, אלא גיבורת המשנה של הסרט הדוקומנטרי "הגפרור", ששודר לאחרונה בכאן 11 (וזמין לצפייה בכאן BOX). הסרט מגולל את הסיפור הלא ייאמן של בן זוגה ציון כהן (74). איך נהפך פנסיונר - אב מסור לארבעה, חבר להקת הזמר של הקיבוץ ואיש ללא עבר פלילי – לגיבור פרשת הצתות חמורה שהביאה אותו בגיל 70 אל הכלא.
חנה, שיצאה לאחרונה לפנסיה, היא סבתא מסורה לשמונה נכדים. לאורך השנים עברה כמה תפקידים בקיבוץ (בשנים האחרונות ניהלה את חדר האוכל של המלון במקום) וגידלה את ילדיהם של בני הזוג, היום בני 44, 42, 39 ו־33. מציון התגרשה לפני 14 שנה, ומאז נפרדו וחזרו עוד כמה פעמים. היום הם גרים ביחד ומטפחים זוגיות שנבנתה מחדש. איך כל זה קרה? אולי צריך להתחיל מההתחלה.
הוא כוהן, אני גרושה
חנה (70) נולדה באיראן, החמישית מבין שבעה ילדים. כשהייתה בת שנה עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בבית שאן. אמה נפטרה מסרטן כשהייתה בת עשר, לאחר חמש שנות מחלה. האב לא היה מסוגל לגדל את הילדים, והעול נפל על אחותה הבכורה. "רק כשילדתי הבנתי מה זה אמא ואבא", היא אומרת.
בגיל שמונה נשלחה לבית יתומים דתי ומשם עברה אל מוסד דתי אחר. באמצע התיכון חזרה לבית שאן ועבדה כפועלת במפעל טקסטיל עד הגיוס. בתום השירות הצבאי, בעקבות שתיים מאחיותיה שעברו לקיבוץ לוחמי הגטאות, הגיעה גם היא לנסות חיי קיבוץ ונשלחה אל מרום גולן.
מהרגע שפגשה את ציון האהבה הייתה גדולה. הם נישאו בחדר האוכל של הקיבוץ, כשהיא כבר בהיריון. "הגיעו המשפחות שלנו והכול היה מושלם. כשנולדה הבת הבכורה, הוא היה אבא נפלא והתרגש".
המשבר הראשון, לדבריה, התרחש ב־1982, שנת הנישואים הראשונה שלהם. אחרי ארבעה חודשים של שירות מילואים בלבנון החליט ציון לא להמשיך לשרת ונכנס לכלא. "הקיבוץ לא סלח לו בזמנו על הסרבנות", היא מספרת. "זה היה משבר ענק. אחרי מה שקרה לא סבלו אותו, ולמרות שהוא גאון בהגדרה לא ניצלו 50% מהיכולות שלו. הוא שובץ בכל מיני עבודות, למשל בנגרייה של הקיבוץ".
איך נראו חיי הנישואים?
"הוא לא היה בעל קל. האופי שלו היה לי קשה כל השנים, אבל לא היה אכפת לי, העיקר שתהיה לי משפחה. ציון איש מאוד סגור שלא מדבר, וכשהוא היה מסתגר היה בי פחד להתקרב אליו. הוא היה יכול ימים שלמים לקרוא ספרים, ולא יכולתי לשאול אותו מה הוא קורא כי אני לא מבינה בזה כלום. אבל למרות שהיו בינינו פערים – הוא גאון ואני אישה שלא למדה – הוא מצא בי בית. השלמנו אחד את השנייה".
מה החזיק אתכם יחד?
"יש בינינו תשוקה מדהימה. אף אחד לא יודע לנגן על הגוף שלי כמוהו. אבל עברנו דרך לא פשוטה".
יום אחד צפו בני הזוג בכתבה בטלוויזיה על צעירה עגונה שבעלה מסרב לתת לה גט. ציון, אז כבר פנסיונר, הושפע עמוקות. הוא רצה לעורר את הציבור הישראלי למחאה על חוסר הפרדה בין דת למדינה. כאשר פרצה המחאה החברתית ב־2011 הוא ראה בכך הזדמנות. הוא יצא לתל אביב להפגנת המיליון, חילק פלאיירים למען מדינה אזרחית שאינה נשלטת על ידי רשויות הדת, אבל חזר מיואש. המצב במדינה גרם לו להתכנס בתוך עצמו. הוא הלך והתרחק מכולם.
ב־2012 החליטה חנה שהיא רוצה להתגרש. "הרגשתי לבד והחלטתי שאלמד לאהוב את עצמי", היא מספרת. "ציון לקח את זה קשה. כבר בבית הדין הרבני הרבנים אמרו לנו שאם נרצה לחזור להיות ביחד לעולם לא נוכל, כי הוא כוהן ואני גרושה. יצאנו בתחושה לא פשוטה. אחרי כמה ימים כבר התחרטתי וחזרנו להיות יחד, אבל לא היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
"למרות שציון גאון ואני אישה שלא למדה, הוא מצא בי בית. יש בינינו תשוקה מדהימה. אף אחד לא יודע לנגן על הגוף שלי כמוהו"
מכאן ניצתה ההחלטה בלבו של ציון להכריז מלחמה על הממסד הדתי. הוא החליט שאף חרדי לא יקבע איך הוא אמור לחיות את חייו. במשך כשנתיים, הרחק מעיניה של בת זוגו, החל לתכנן פעולת מחאה גדולה – הצתה של כמה בתי דין רבניים בערב אחד. את ההכנות עשה ביסודיות: הוא למד באינטרנט איך בונים מתקן הצתה עם הפעלה בעזרת שעון, התאמן בריצה ובהרמת משקולות וכתב ביומן סודי את התוכניות שלו.
בלילה שבין 16 ל־17 במאי 2020, כשהוא מחופש להומלס, הטמין ציון ארבעה מטענים שפוצצו בתי דין רבניים בכמה מוקדים בארץ וחוללו הרס רב. המשטרה איתרה עקבות די־אן־איי שלו, וניידות הגיעו אל הקיבוץ. חודש לאחר ליל ההצתות הוגש נגדו כתב אישום. בספטמבר 2021 נידון לשלוש שנות מאסר.
"אם הייתי יודעת", אומרת חנה בסרט, "אני לא יודעת מה הייתי עושה. אולי מזל שלא ידעתי. כשאת לא חושדת בשום דבר, אין לך מה לחפש. בכנות, אם הוא היה בוגד בי עם נשים, הייתי פחות כועסת".
"הובילו אותי בזינזאנה"
בבוקר שבו נעצר ציון כהן, הגיעו חוקרי המשטרה גם אל חדר האוכל שבו עבדה חנה. היא עוכבה לחקירה עקב חשד להצתה וסיוע לדבר עבירה. "הגיעו שוטרים ועצרו אותי", היא מספרת. "כששמעתי מהם על מה שעשה ציון לא הבנתי על מה הם מדברים. הייתי בהלם. לא ידעתי שום דבר. הם אזקו אותי בידיים וברגליים וזו הייתה בושה גדולה. לקחו אותי הביתה והיו שם 50 שוטרים עם כלבים שהפכו לנו את כל הבית. ציון בדיוק נכנס הביתה, גם הוא אזוק, ואמרתי לו רק: 'נשמה שלי'. וזהו. הוא לא הספיק להגיד לי כלום ומאותו הרגע לא ראיתי אותו.
"הובילו אותי בזינזאנה והכניסו אותי למעצר בנווה תרצה ליומיים. זה היה נורא, פתאום הייתי עם כל מיני אנשים הזויים. ממש הלם תרבות. לשמחתי לקחתי קלונקס מהבית לפני שנלקחתי לשם. בסופו של דבר ציון נתן להם את היומן שהוא כתב, והיו בו הוכחות חותכות לכך שלא הייתי קשורה, אחרת לא היו מאמינים לי. חברי הקיבוץ היו בהלם ותמכו בי".
איך את מסבירה את העובדה שלא ידעת על התוכנית שלו?
"בזוגיות שלנו לכל אחד יש את החיים שלו. אני אישה שמאוד נותנת חופש. אני לא מחטטת לו בדברים, זה לא מעניין אותי. גם עכשיו, בזמן הריאיון הזה, הוא לא בבית, ואני לא יודעת מה הוא עושה. אני לא עוקבת אחריו.
"כששחזרתי לאחור נזכרתי איך ציון, שהוא נגן חובב, היה כל הזמן אומר לי, 'חנה, אני הולך לנגן ברחוב בתל אביב'. הוא היה לוקח גיטרה והייתי ממלאת לו תיק עם סנדוויצ'ים, וגם למחרת הוא היה ישן על החוף בתוך האוטו. אני לא יודעת איפה הוא היה. הייתי מבסוטית שהוא מבסוט. גם לי היה קצת שקט כמה ימים ואהבתי את זה. בדיעבד התברר שהוא לא הלך לנגן. אם הייתי יודעת לפני כן, הייתי כועסת מאוד".
שום דבר לא העלה את חשדך?
"לא. כשאת לא חושדת בכלום, את גם לא מחפשת שום דבר. השנתיים שקדמו למה שקרה היו תקופה מתסכלת. בתקופה ההיא הוא היה נכנס הביתה כמו רוח רפאים. הוא היה מפחיד. כל התקופה הזאת שהוא בנה את הפצצות הוא היה בלתי נסבל. הוא היה כמו פצצה מתקתקת. לא ידעתי למה הוא ככה. חשבתי שאולי הוא שונא אותי".
כשציון היה בכלא, בחרת להתנתק לתקופה.
"נכון. הייתי כל כך בהלם שאמרתי לו, 'אני לא רוצה לשמוע עליך ולא מבקרת אותך ולא באה אליך'. ניתקתי את הקשר. הוא אמר שזה היה לו הדבר הכי קשה בכל הסיפור. גם לי היה קשה. רציתי חיים חדשים. אמרתי – עכשיו אני אבחר את הגבר שלי. שנה הסתובבתי, ראיתי, חוויתי, ובסוף גיליתי שאני אוהבת את בעלי. הדפוק הזה עושה לי טוב.
"הוא אמר לי שהוא כל הזמן עשה טקסים בכלא, רק שאני אחזור אליו. הוא הדליק נרות והתפלל. הוא אמר שהוא לא אהב אף פעם אישה כמו שאהב אותי, אז אמרתי לו, למה לקח לך 40 שנה להגיד לי את זה? למה לא אמרת את זה מההתחלה?".
את אומרת בסרט: ״אם הוא ישקיע בי עכשיו חצי ממה שהוא השקיע בפצצות, אני אהיה מאושרת".
"ובאמת, מאז שהוא השתחרר מהכלא וחזרנו להיות ביחד, יש לנו חיי אהבה שאין דברים כאלה. הוא אומר לי שהוא אוהב אותי מלא פעמים ביום. זה תיקון עולמים. הוא מחבק ועוטף ואוהב, ופתאום מפתיע באיזו נשיקה. הוא אמר לי: 'ידעתי שאם אני לא משפר את זה, אני מאבד אותך לעולם והייתי חייב לעשות עבודה עם עצמי'.
"היום אני יכולה להגיד לך שאני מאוהבת ואהובה. אנחנו הרבה ביחד. עושים ספורט ביחד, הולכים לשחות ביחד, וקודם כול ביחד בנשמה. זה כאילו התחתנתי מחדש. מתוך השבר צמחה אהבה נקייה. יש בינינו את אותה תשוקה כמו שהייתה כשהכרנו".
"כל התקופה הזאת שציון בנה את הפצצות הוא היה בלתי נסבל. כמו פצצה מתקתקת. לא ידעתי למה הוא ככה. חשבתי שאולי הוא שונא אותי"
מה מעמדכם היום כבני זוג?
"היום אני ידועה בציבור שלו. אחרי שציון השתחרר, הלכנו לשופט בקריית שמונה ועשינו הסכם ממון בינינו. רצינו שיהיו לנו כל הזכויות. אחרי שהשופט אישר את ההסכם, הלכנו לאכול פלאפל במסעדה אצל חברה שלי. אמרתי לה, 'הרגע סוג של התחתנתי', והיא צחקה, 'וזה מה שאת אוכלת?'".
למה הסכמת להיחשף בסרט על הפרשה?
"בגלל המסר. גם אני, כמו ציון, חושבת שצריך להפריד את הדת מהמדינה. ממש מכעיס אותי איך שהדתיים שולטים בנו. מצד שני, אם זה היה תלוי בי, לא הייתי עושה שום צעד אלים בנושא".
אילו תגובות קיבלת אחרי השידור?
"החברים שלי שצפו בסרט התקשרו ואמרו שאני ממש כוכבת וחמודה. אני יודעת שנגה הבמאית קיבלה תגובות לא פשוטות".
איזה מסר את רוצה להעביר לנשים אחרות?
"לפני שמפרקים נישואים חשוב לנסות הכול כדי להציל אותם. רק אם את לא יכולה להציל ואת לבד ברצון הזה, לכי. היום אני גם אומרת לכל אישה שאני פוגשת, 'תאהבי את עצמך. מה שאת לא יכולה לשנות אצל האחר, תשני אצלך'".
"אני מקנאה ביכולת של חנה לסלוח"
"שמעתי על הסיפור של בני הזוג כהן דרך אייטם באחד מערוצי התקשורת ומיד נדלקתי", מספרת נגה נצר, במאית הסרט. "זיהיתי בו כל כך הרבה משמעויות – סיפור אהבה שיצא משליטה, גבר שבוגד באשתו, לא עם אישה אחרת אלא עם פעולה גרנדיוזית פלילית ומסוכנת, ואישה נבגדת שלא ידעה שום דבר על מה שקורה לה מתחת לאף במשך שנתיים.
נגה נצרצילום: Jacek Olejnik"מה שהכי הפתיע אותי, והייתי עדה לו בזמן העבודה על הסרט, הוא התפנית שקיבל הקשר שלהם - חנה סלחה והקשר ביניהם אפילו התחזק. ציון לא הצליח להציל את העולם, אבל 'זכה בנערה'. חנה מאוד נרתעה והתנגדה בהתחלה לסרט, אבל לאט־לאט החומות ירדו והיא הסכימה להשתתף. גילינו אישה מדהימה עם תעצומות נפש, חמלה והמון הומור עצמי".
איך התרשמת מהזוגיות בינה ובין ציון?
"הייתי המומה כמה שני האנשים האלה שונים אחד מהשני. לא הבנתי איך הדבר הזה יכול להתחבר. הוא שתקן ומסתורי, אי אפשר ממש להבין מה הולך לו בראש, והיא ארצית, דברנית, חברמנית. שניהם הפכו בשבילי למשפחה".
מה למדת מהעבודה על הסרט?
"כאדם, הסרט לימד אותי על המשמעות העמוקה של סליחה ומחילה. איך אפשר לסלוח למישהו על דבר כזה? זאת הבגידה הכי גדולה שיש - שקרים של שנתיים והרס של המשפחה בשביל מעשה אידיאולוגי שנראה לא שפוי. כל מה שחנה עברה בגלל ציון, החל מהמעצר לעיני כולם בחדר האוכל ועד הבושה הגדולה מול כל המכרים, החברים, המשפחה המורחבת וחברי הקיבוץ. החקירות שהיא עברה בזמן המעצר בנווה תרצה - זאת הייתה ממש טראומה שמהדהדת אצלה עד היום, ובכל זאת היא בחרה להמשיך איתו ולסלוח ולקחת את הקשר למקום חזק ובריא יותר. היכולת הזו שלה, שבאה אצלה ממקום של עוצמה, זה משהו שאני מאוד מקנאה בו".
