ביום חמישי שעבר עלתה מור שמלי על מטוס לשווייץ, שם שמה קץ לחייה בהליך של המתת חסד. היא נחתה בציריך בשעה 21:00 בערב, ולמחרת, ביום שישי, בשעה 12:45 בצהריים קיבלו הוריה הודעה שנקבע מותה. בכך באו לסיומם חייה הקצרים של מור, שהייתה רק בת 35, אבל מבחינתה חייה הסתיימו בגיל 32, ב־8 באוקטובר 2023, היום שבו נרצח בעלה האהוב אלון בפיגוע באלכסנדריה שבמצרים.
זו לא הפעם הראשונה שנסעה להתאבד בשווייץ. בחודש ינואר השנה כבר נסעה לשם, אבל הניסיון לא עלה יפה, כמו כל חמש הפעמים שלפניו. ב־13 בינואר 2026, בעודה בדרכה לארץ משווייץ, מאוכזבת מכישלון המשימה, הוצפו כל אתרי החדשות והרשתות החברתיות בידיעות על מותה, אלא שהשמועות היו מוקדמות מדי.
מור ואלון בחתונה. "המתנה הכי יפה שיקבלתי"
חודשיים אחרי שחזרה לארץ, הצעתי לשמלי להתראיין ל"לאשה" והיא נעתרה. היה לה חשוב לדבר על המאבקים שהיא מנהלת להכרה בבעלה כחלק מקורבנות טבח 7 באוקטובר ולהביא את רוצח בעלה לדין במצרים, מה שלא קרה עד היום.
הריאיון התקיים בחודש מרץ ונמשך גם אחרי פגישתנו בשיחות טלפון רבות. בסופו של דבר החלטנו לגנוז את הכתבה לבקשתה. היא חששה לפגוע בבני משפחתה שעשו הכול כדי לעזור לה, לא רצתה שיקראו שהיא נחושה להתאבד. בסוף הריאיון, כששאלתי אותה מה היא רוצה שנאחל לה, היא ענתה: "לא נראה לי שתאהבו את התשובה שלי, אבל אני מאחלת לעצמי להצליח בפעם הבאה ולהצטרף לאלון".
עם מותה אנחנו מפרסמים את הריאיון כלשונו, לזכרה ולהנצחתה של מור, ובאישור הוריה, שגם מתראיינים לכתבה.
אוהבים להגיד לי 'תהיי חזקה', אבל אני לא רואה בזה חולשה
"אמרו לי שכתבו שאני מתה, אבל האמת היא שזה לא כל כך מעסיק אותי", היא סיפרה לי אז. "אין לי שום מטרה לזעזע אנשים, אבל החיים שלי נתקעו ב־8 באוקטובר, והשורה התחתונה היא שהיו לי בכל השנתיים האלה הרבה ניסיונות, כי אני לא רוצה לחיות. החיים שלי נעצרו ברגע שאלון נרצח, כל מה שהיה לי נלקח ממני. איך אפשר לחיות אחרי דבר כזה? אני מרגישה שאין לי כוח להמשיך. אני מאוד שלמה עם החיים שחייתי, הייתי עם אלון מגיל צעיר, גדלנו והתפתחנו יחד ואני לא רואה איך אני ממשיכה לבד. הגשמנו הרבה יעדים והרבה חלומות, נשאר לנו רק ליהנות ממה שהשגנו ולא הספקנו. מבחינתי לחיות לצד אובדן כזה כל החיים הוא בלתי אפשרי.
"בחרנו שלא להביא ילדים לעולם. שנינו עבדנו עם ילדים, לא הרגשנו שזה חסר לנו. הייתה לי אהבה גדולה, הייתי מאושרת, לא היה חסר לי כלום. גם אלון הרגיש ככה. עכשיו אני עוד יותר שלמה עם ההחלטה שקיבלנו"
"אוהבים להגיד לי 'תהיי חזקה', אבל אני לא רואה בזה חולשה. אני דווקא רואה בבחירה שלי חוזקה, כי זה משהו שאנשים מפחדים ממנו. הרצון לשרוד מובנה בנו אבולוציונית, אבל מרגיש לי שהחיים עכשיו גדולים עליי. אני רואה שיש אנשים שמצליחים לחזור לחיים, אנשים משתקמים מאסונות, אבל אני לא מצליחה להתרומם מזה. אני לא חוששת לעצמי, אני יותר חוששת לאנשים שיקרים לי. אני חושבת על האנשים שאוהבים אותי, כמה יהיה להם קשה. זה קורע את הלב, זה ברור, אבל הייתי רוצה שיכבדו את הבחירה שלי".
במשך השנים האחרונות ניהלה שמלי שני מאבקים: האחד – שרוצח בעלה יועמד לדין והשני – שיכירו בבעלה כחלק מהטבח של 7 באוקטובר. היא נפגשה ודיברה עם כמה חברי כנסת ושרים, הופיעה בפני ועדות הכנסת השונות, אבל ללא הצלחה. "אני נלחמת לבד וכל פעם שאני חושבת שמשהו מתקדם, אני מגלה שלא התקדמתי בגרגיר. נפגשתי עם ח"כ שרן השכל לפני יותר משנה. גם גדעון סער, שהיום הוא שר החוץ, היה בפגישה, ועד עכשיו לא קרה שום דבר ממה שביקשתי וממה שהבטיחו לי".
מור שמלי זועקת בכנסת
(צילום: ערוץ כנסת )
מה ביקשת?
"מבחינתי טבח 7 באוקטובר והפיגוע במצרים ב־8 באוקטובר הם אירוע אחד על אותו רצף. כולנו עברנו את אותו סיוט וצריך שיהיה גוף אחד שמאגד אותנו. לא יכול להיות שכל סיפור יעמוד בפני עצמו וכל אחד ינסה להילחם את המלחמה שלו. אני נפגעת איבה, משפחה שכולה, אבל בכל הטקסים הרשמיים של 7 באוקטובר אלון לא כלול כי הוא לא מת במקום הנכון, בזמן הנכון. זה כל כך לא הוגן. למה לא להכיר בו כחלק מהאירוע הזה? אם המקרה שלנו היה קורה ללא אירועי 7 באוקטובר, זה היה חתיכת סיפור, המדינה הייתה רועדת, אבל זה קרה אחרי ונבלע בתוך האירועים. אני רוצה לראות את הצדק".
"הייתי עם אלון מגיל צעיר, גדלנו והתפתחנו יחד ואני לא רואה איך אני ממשיכה לבד. מבחינתי לחיות לצד אובדן כזה כל החיים הוא בלתי אפשרי"
איך תראי את הצדק אם לא תחיי?
"בקצב הזה יכול להיות שגם אם אחיה עד גיל 120 לא אראה את הצדק. זה גוזל את הנפש, זה מייאש. כל עוד אני חיה וכל עוד אני כאן, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להשיג עבורנו סגירת מעגל וצדק עבור אלון. לי זה לא יעזור, אלון לא יחזור, אבל אני צריכה לדעת שאכפת למישהו, שבן אדם לא מת וזהו.
"אני צריכה להילחם על זה שהרוצח של בעלי ייענש? הוא נרצח כי הוא ישראלי, אז איפה המדינה? שלושה אנשים נרצחו בפיגוע והמדינה בהדממה, היא לא באירוע. משרד החוץ לא דורש עונש לרוצח, המצרים מסבנים אותם. הם אומרים לי שהמצרים לא עונים להם, שהיחסים עם מצרים עדינים ושהמצרים לא משתפים פעולה, אז אין הרבה מה לעשות. בואנה, אתם מורידים ראשים באיראן, אתם לא יכולים לבדוק מה קורה עם המחבל שרצח את בעלי? אני אפילו לא יודעת אם הוא הועמד לדין. שלחתי למצרים מכתב והם ענו לי בעל פה שהוא עצור לפני פסק דין. להאמין להם? לא יודעת. בכל מקרה, מדינת ישראל היא לא חלק מהתהליך והצד שלה לא מיוצג. אני לא מבינה איך מדינת ישראל שותקת כשהאזרחים שלה נרצחים במדינה זרה".
כשהגענו לעמודי פומפיוס, המאבטחים שלנו נשארו בחוץ
מור ואלון ז"ל יצאו לטיול מאורגן של חברת "פגסוס" במצרים ב־29 בספטמבר 2023 בקבוצה שמנתה 16 ישראלים. ב־8 באוקטובר, בסביבות עשר בבוקר, הקבוצה הגיעה לאתר התיירות הפופולרי עמודי פומפיוס באלכסנדריה, שם מאבטח האתר פתח נגדם באש ורצח שלושה ישראלים: אלון שמלי, חגי אפרת ואמנון בצלאל.
מור ואלון תמיד אהבו לטייל, וכבר הספיקו לבקר כמעט בכל העולם לפני הפיגוע שגדע את חייו. "הדבקתי בו את האהבה לטיולים ולצערי זה מה שהביא למותו", היא אומרת. "בדיוק יצאתי לשנת שבתון וסגרנו המון טיולים לחו"ל. בטיול הראשון הוא נרצח והכול התפרק. יום לפני זה, ב־7 באוקטובר, שמענו מה קורה בארץ והיינו מאוד מודאגים. בחדשות במצרים ראינו הכול בלי צנזורה, צלצלנו להורים ואמרנו שחוטפים אנשים עוד לפני שמישהו פה הבין מה קורה. לא תיארנו לעצמנו שרק כמה שעות מבדילות בינינו ובין אותו אירוע בדיוק. גם אצלנו זה היה טבח, ירי מטווח קצר על ידי מחבל, ואין לך מה לעשות".
7 צפייה בגלריה
"גם אצלנו זה היה טבח, ירי מטווח קצר על ידי מחבל, ואין לך מה לעשות"
(צילום: אלבום משפחתי)
אחרי שהבנתם את ממדי הטבח בארץ, חשבתם לקצר את הטיול ולחזור הביתה?
"היינו בטיול מאורגן, לא יכולנו להחליט מתי לקום וללכת, עשינו מה שאמרו לנו. סמכנו על המדינה שלנו שאם יהיה משהו, תהיה הנחיה מהשגרירות. הבענו חשש, אבל נאמר לנו שיש אבטחה מוגברת ושאנחנו בטוחים, אמרו לנו שהם ביררו עם הגורמים הרלוונטיים ושאפשר להמשיך בטיול, למרות שהשגרירות כבר הייתה סגורה בשלב הזה".
"אני מאחלת לעצמי להצליח בפעם הבאה ולהצטרף לאלון. אני יודעת שקשה לאנשים לעכל את זה, ומי שמאמין באלוהים אז בכלל, כי זה אסור ביהדות, אבל זאת האמת"
איך הייתה האווירה במצרים?
"עד 6 באוקטובר הטיול היה מדהים, אבל אז ראינו ברחובות במות וטקסים ולא הבנו למה. אצלנו מציינים את מלחמת יום כיפורים בתאריך העברי, אז לא קישרנו. אבל מתברר שהם חגגו את הניצחון שלהם על ישראל באותה מלחמה. מאותו רגע כבר היה איזה מתח באוויר, לא יצאנו לבד, הפסקנו לדבר עברית, לא יצאנו בערב. היינו אמורים לחזור ב־9 באוקטובר, יום אחרי הפיגוע. אחרי המקרה שלנו הייתי בטוחה שיסגרו את הגבולות, אבל זה לא קרה. עד היום יוצאים לשם טיולים".
ליוו אתכם מאבטחים?
"הייתה אבטחה מוגברת, אבל כשהגענו לעמודי פומפיוס, המאבטחים שלנו נשארו בחוץ משום מה. הרוצח ידע שאנחנו ישראלים, הוציא את נשקו האישי ופשוט ירה עלינו מטווח אפס, ולא היה שם אף אחד שיעצור אותו. רק אחרי שהוא סיים את המחסנית הוא הפסיק לירות עלינו, כשכל המאבטחים מסביב לא עשו דבר. כשהוא ירה הסתכלתי לו בעיניים, אני חושבת שהוא לא ירה בי כי אני אישה. כולם רצו, היה בלגן, שכבתי על הרצפה וקמתי רק לאחר שהייתה דממה, ואז ראיתי את בעלי ירוי, מת עם עיניים פקוחות. במשך שעה שכבתי בוכה וצורחת ליד הגופה שלו, עד שהגיע אמבולנס, וכל הזמן הזה התחננתי שיירו בי גם. אנשים אומרים לי 'איזה מדהים שניצלת', ואני עונה 'חבל שלא הלכנו ביחד'".
7 צפייה בגלריה
אלון שמלי ז"ל. "הוא היה רגיש וג'נטלמן, שדאג לי בלי סוף. אי אפשר היה לריב איתו גם אם הייתי מנסה"
(צילום: אלבום משפחתי)
מה קרה כשהגיע האמבולנס?
"הצלחתי להידחף איתו לאמבולנס, רצו לקחת אותי ישר לשדה התעופה אבל לא הסכמתי לעזוב את אלון. לקחו אותנו לבית החולים הצבאי באלכסנדריה, שם הפרידו בינינו בכוח וסגרו אותי בחדר. במשך 12 שעות עבדו עליי שהוא חי ומטפלים בו, אמרו לי שייקחו אותי לראות אותו רק אם אעשה מה שאומרים לי. הלעיטו אותי בכדורי הרגעה אבל לא נתנו לי לראות אותו. התחננתי לדעת מה הם עושים עם הגופה שלו ולא סיפרו לי כלום, רק כשהגופה הגיעה לאבו כביר התברר לי שהם עשו לו נתיחה אחרי המוות ללא רשותי. פניתי למצרים וביקשתי את חומרי החקירה. דרשתי את דו"ח הנתיחה ואת צילומי האבטחה, דרשתי את הבגדים והנעליים שלו שנשארו שם, וכל פעם מורחים אותי. זה בלתי נתפס".
את משתפת פעולה עם משפחות הנרצחים האחרים?
"אנחנו בקשר, אבל כל אחד נמצא במקום אחר. אני יכולה להבטיח לך שכל שלוש המשפחות היו רוצות לדעת מה קורה עם הרוצח ולמה המדינה משתיקה את הסיפור שלנו".
השקעתי 200% בתלמידים שלי, 200% בקשר עם אלון וזה הספיק לי
אלון שמלי, בן 34 במותו, היה מורה לחינוך גופני ומאמן כדורגל בקבוצת הילדים של הפועל תל אביב. את אהבתו הגדולה לכדורגל ירש מאביו, אברהם שמלי, שהיה שחקן כדורגל בנבחרת הנוער של ישראל ובקבוצת הבוגרים של מכבי יפו בשנות ה־70. גם אלון שיחק כדורגל בקבוצות שונות בליגה ג', ובהן אליצור יפו, נווה גולן, בית"ר יפו וגם ב"מדינת הכדורגל" - ארגון ללא מטרת רווח הפועל למען הספורט והחברה בישראל.
מור ואלון הכירו בצבא ב־2010, כששניהם שירתו כמפקדי כיתות טירונים בבה"ד 12. "הוא כבר היה מ"כ ותיק כשאני הייתי עוד בקורס, וכשהוא התחיל איתי לא הייתי מעוניינת בהתחלה", היא משחזרת. "בסוף הוא הצליח לתפוס את תשומת הלב שלי".
"במשך שעה שכבתי בוכה וצורחת ליד הגופה שלו עד שהגיע אמבולנס, וכל הזמן הזה התחננתי שיירו בי גם. אנשים אומרים לי 'איזה מדהים שניצלת', ואני עונה 'חבל שלא הלכנו ביחד'"
איך?
"ברגע שהכרתי את הבן אדם, מי יכול לעמוד בפניו? גם גילינו שאנחנו גרים כמה מטרים אחד מהשני בבת ים ושיש לנו המון חברים משותפים. בזכותו פתאום נהניתי להגיע לבסיס, ואחרי הצבא זה רק התעצם. אחרי שנתיים ביחד כבר היה לנו חשבון בנק משותף. הוא למד כלכלה ואני הוראה, ואחרי שסיימנו תואר הוא הציע לי נישואים. התחתנו ב־2016, זו הייתה המתנה הכי יפה בחיים שלי".
איזה בן זוג הוא היה?
"בן אדם כל כך רגיש וג'נטלמן, שדאג לי בלי סוף. היה קל איתו, אי אפשר היה לריב איתו גם אם הייתי מנסה. הוא תמיד שם את כולם לפניו ונתן מעצמו. הוא עבד בבנק וכמה שנים אחרי זה עזב את התחום והלך ללמוד הוראה וחינוך גופני. אין יום שלא מתקשרים אליי תלמידים שלו ואומרים לי כמה הוא שינה להם את החיים. ידעתי שיש לו תלמידים שמעריצים אותו, אבל לא ידעתי שזה היה ככה עם כולם. איך זכיתי. זכיתי שבן אדם כמוהו בחר בי, זכיתי לאהוב ככה, כי לא כולם זוכים לאהבה כזאת".
"בעלי נרצח כי הוא ישראלי, אז איפה המדינה? אתם מורידים ראשים באיראן, אתם לא יכולים לבדוק מה קורה עם המחבל שרצח את בעלי? אני אפילו לא יודעת אם הוא הועמד לדין"
לא היו לכם ילדים.
"בחרנו שלא. שנינו עבדנו עם ילדים, לא הרגשנו שזה חסר לנו. אני מורה לחינוך מיוחד, חינכתי כיתות של ילדים על הרצף האוטיסטי, והאמת היא שלא הרגשתי את הפאשן להורות. הייתה לי אהבה גדולה, הייתי מאושרת, לא היה חסר לי כלום. השקעתי 200% בתלמידים שלי, השקעתי 200% בקשר עם אלון וזה הספיק לי. גם אלון הרגיש ככה, כל החלטה שלנו קיבלנו ביחד".
איך את מרגישה עם ההחלטה הזאת היום?
"אני עוד יותר שלמה איתה. תארי לך שעכשיו היה לי פה ילד שצריך לגדול בלי אבא. זה היה יכול להיות ממש נורא, במיוחד שהוא בטח היה ההורה המועדף".
7 צפייה בגלריה
"האם שווה בכל מחיר לגדל ילד כי זה מה שהחברה מצפה, ולא משנה שהוא יגדל בלי אבא ועם אמא דיכאונית?"
(צילום: אלבום משפחתי)
אולי ילד היה סיבה טובה בשבילך לחיות.
"אולי, אבל איזו מין אמא הייתה לילד הזה ואיזה מצב רוח היה לה? האם שווה בכל מחיר לגדל ילד כי זה מה שהחברה מצפה, ולא משנה שהוא יגדל בלי אבא ועם אמא דיכאונית?".
אובחנת כדיכאונית?
"אני בן אדם לא שמח, אני עצובה, אני באבל. אני בוכה הרבה ויש לי תסמינים של פוסט־טראומה. מאז הרצח לא חזרתי לעבודה, אני רוב הזמן בבית, יותר נוח לי לבד. קשה לי להיות עם אנשים, קשה לי לצאת החוצה ולהתנהג כרגיל, לראות את העולם ממשיך כשבעצם בשבילי העולם נעצר. אני יוצאת רק לדברים שקשורים לאלון, הולכת הרבה למשחקי כדורגל של הפועל תל אביב, מקרינים את התמונה שלו בכל משחק. אני לא אוהבת כדורגל בכלל, אם הוא היה פה הוא לא היה מאמין שאני הולכת למשחקים".
למה עוד הוא לא היה מאמין?
"הוא לא היה מאמין שנפרדנו. הוא לא היה מאמין שהוא מת, כי הוא כל כך אוהב את החיים. הוא לא היה מאמין שאני אלך לכנסת ואדבר שם. הוא לא היה מאמין על כל ההנצחות שעשו לו בבתי ספר, כי הוא היה בן אדם כל כך צנוע. אני חושבת שהוא היה ממש מופתע מכל מה שאומרים עליו".
"כל דבר מזכיר לי אותו, הזיכרונות הטובים הפכו לעצובים"
מאז הרצח, התמודדה שמלי עם קושי נפשי מתמשך. "אני מטופלת פסיכולוגית ופסיכיאטרית, אבל זה לא עוזר. איבדתי את החבר הכי טוב שלי. הוא הבן אדם שאיתו אני אמורה לדבר כשקשה לי, הוא הכי יכול לעזור לי והוא לא כאן. אלה געגועים שאי אפשר להבין. כשאת חיה עם בן אדם כל כך הרבה שנים, הכול מזכיר אותו. כל פעולה, כל חוויה, הזיכרונות הטובים שלנו הפכו להיות מאוד עצובים".
מי בכל זאת מסייע לך?
"המשפחה שלי מאוד עוזרת לי, ההורים שלי עושים כל מה שהם יכולים. זכיתי בהורים הכי מדהימים בעולם, וגם מהם זה גובה מחיר, למרות שהם לא מוכרים כנפגעי פעולות איבה. אלון היה כמו בן עבורם, והם מתמודדים עם הקושי שלי וצריכים להיות חזקים בשבילי. הם מנסים לחיות וגם ההורים של אלון מנסים לחיות, לעשות דברים ולצאת, אבל זה קשה מאוד. המשפחות שלנו מלוכדות, כולנו בתקשורת, נפגשים לארוחות שישי. את יודעת שהורים יכולים להחליט אם להשאיר את השם של הבן שלהם בתעודת הזהות ולכתוב ז"ל ליד שמו, אבל אלמנות לא? השם שלו פשוט נמחק מתעודת הזהות שלי, למרות שהלב שלי לא נפרד והוא לנצח יהיה בעלי".
"הדבקתי באלון את האהבה לטיולים ולצערי זה מה שהביא למותו. בדיוק יצאתי לשנת שבתון וסגרנו המון טיולים לחו"ל. בטיול הראשון הוא נרצח והכול התפרק"
כמה קשה למשפחה עם האובדנות שלך?
"ההורים שלי עוברים גיהינום וגם ההורים של אלון מאוד דואגים לי. אני ואלון זה באמת אחד בשבילם, הם רואים אותי כמו בת וקשה להם מאוד לראות אותי ככה. הם אומרים לי שהם אוהבים אותי ושאני לא אשמה".
את מרגישה אשמה?
"קצת".
למה?
"על זה שאני חיה והוא לא. בלילה שלפני, כששמענו כל מה שקרה פה בארץ, ממש חששנו למשפחות שלנו. אח של אלון מהעוטף, הוא גר במושב ישע ושמע מהממ"ד את היריות. חששנו להם, לא לנו. אני זוכרת שאמרתי לאלון שאם ייכנסו אלינו מחבלים הביתה, שלא ינסה להציל אותי כי אני לא מוכנה שימות דקה לפניי. למחרת הוא נרצח לי מול העיניים".
"ההורים שלי עוברים גיהינום וגם הוריו של אלון דואגים מאוד ואומרים לי שהם אוהבים אותי ושאני לא אשמה במה שקרה"
את חושבת שתהיה לך שוב אהבה גדולה כזאת?
"כזאת לא. ברור שחסר לי הביחד, אבל זה לא מעסיק אותי כרגע".
מה לאחל לך?
"לא נראה לי שתאהבו את התשובה שלי, אבל אני מאחלת לעצמי להצליח בפעם הבאה ולהצטרף לאלון. אני יודעת שקשה לאנשים לעכל את זה, ומי שמאמין באלוהים אז בכלל, כי זה אסור ביהדות, אבל זאת האמת. אני לא רוצה שזה יהיה במחיר של פגיעה ביקרים לי, הייתי רוצה שאנשים יקבלו את זה בלב שלם, אבל כבר למדתי בדרך הכי קשה שיש שאי אפשר לשלוט על הכול".
הוריה של מור: עשינו הכול כדי להציל אותה
את ההודעה על מותה של מור שמלי ז"ל פרסמו הוריה אילן ושושי כהן בהודעה שבה כתבו: "מור נרצחה יחד עם אלון במצרים, היא המשיכה לחיות אבל לא הייתה מסוגלת לשאת את הכאב ואת האובדן של בעלה. לא היה לה רצון לחיות, היא פשוט חיה־מתה, עד היום שהיא כבר לא איתנו".
מור נולדה וגדלה בבת ים, אחות בכורה לשקד (32) ואגם (21). אמה שושי (59), שהייתה מנהלת מעון של ויצ"ו, ואביה אילן (61), עובד בחברת חשמל, מספרים על ילדה מושלמת, הכי יפה והכי חכמה שיש, חלומו של כל הורה. "היא הייתה מאושרת, טרפה את העולם, טיילה, צחקה, אהבה את החיים והחיים אהבו אותה", מספר אביה אילן. "כשהיא הביאה את אלון בפעם הראשונה, חשבנו איך אפשר למצוא כזה דבר מושלם. תמיד אמרתי לאנשים שאם היו נותנים לי לבחור מכל הגברים בעולם, לא הייתי מצליח למצוא לבת שלי גבר כזה מושלם, אין אנשים כאלה. היו ביניהם יחסים כל כך טובים, כאילו נולדו אחד בשביל השנייה".
בדיעבד, היה משהו ביחסים ביניהם שיכול היה לצפות את חוסר הרצון שלה לחיות אחרי מותו?
"ברור, ברגע שנודע לנו על אלון, הבנו שאיבדנו גם את מור. מור הייתה איתי אונליין כשירו בהם, הייתי בעבודה וכשהבנתי שאלון נרצח התחלתי לצרוח שרצחו לי את החתן ואת הבת. אנשים רצו אליי, שאלו 'עם מי אתה מדבר?'. אמרתי 'עם הבת שלי, הרגע רצחו לי אותה', חשבו שהשתגעתי. אמרו לי 'אבל אתה מדבר איתה', אבל אני ידעתי, מאותו רגע היה לי ברור שמור לא תישאר פה ללא אלון".
איך הרגשתם אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון שלה?
"אני הייתי איתה, זה היה ביום של הלוויה. היא לא הייתה בלוויה שלו וגם אני לא. הייתי לידה, רציתי לשמור עליה כי היה לי ברור שהיא תנסה לעשות לעצמה משהו. היא ביקשה ממני כדור שינה והלכה לישון, אמרתי - יופי שהיא נרדמה, אבל התברר שהיא שתתה מלא כדורים והגענו לטיפול נמרץ. חמישה ימים הייתי לידה, לא היינו בלוויה ולא בשבעה. הגענו לשבעה ביום האחרון. היא לא נפרדה ממנו, לא שם ולא פה, ומאוד כעסה שעשו לוויה בלעדיה".
אילן, אביה של מור: "חשוב לי מאוד להגיד שלמור היה הכי חשוב שלא יראו בה מודל לחיקוי. להפך, היא חשבה שרוב האנשים יכולים להתמודד ולהחלים מהמצבים הכי קשים, אבל היא לא הצליחה"
יש לכם גם קצת הקלה שעכשיו היא נחה?
"מבחינתי ודאי. אנחנו נאחזים בזה אחרי שלוש שנים של ייסורים"
איך קיבלתם את הבשורה על מותה?
"היינו שותפים מלאים לזה, גם בפעם הקודמת וגם בפעם הזאת, מור לא הסתירה מאיתנו שום דבר. ידענו שהיא נוסעת, ליווינו אותה לשדה התעופה ודיברנו איתה עד השנייה האחרונה. אל תנסי להבין מה עבר עלינו, זה לא משהו שהגיוני להתקיים במציאות נורמלית".
למה היא בחרה לעשות את זה בשווייץ?
"כי אין בארץ אפשרות כזאת, והיה חשוב לה מאוד לשמור על הגוף שלה, היא לא רצתה לקפוץ מבניין או משהו כזה כי המראות נוראיים. אחרי כל הניסיונות שהיא עשתה ולא הצליחה, היא פנתה אליהם. כל אנשי המקצוע שהתייעצנו איתם אמרו לנו שאין סיכוי שבשווייץ יאשרו לה על רקע נפשי, ובסוף לא רק שאישרו, זה קרה מהר מאוד. תוך שלושה חודשים אמרו לה שהיא יכולה לבצע".
חשבתם ללוות אותה לשם?
"בפעם הראשונה שהיא נסעה חשבנו על זה, אבל גם היא וגם אנחנו הבנו שזה לא אפשרי. זה היה גדול עלינו. אשתי אמרה שהיא לא מסוגלת, אם מישהו היה נוסע זה רק אני ואז חשבתי שלא יהיה מי שיתמוך בי ולא יהיה מי שיתמוך בה, והגענו למסקנה משותפת שאנחנו לא נוסעים, לא בפעם הקודמת ולא בפעם הזאת".
בדיעבד יש משהו שאפשר היה לעשות אחרת?
"אין משהו שלא ניסינו: טיפולים פסיכיאטריים, אלטרנטיביים, רבנים, מיסטיקה. עד הרגע האחרון היא אמרה 'עשיתם כל מה שאתם יכולים ויותר'. גם כשהיא נחתה שם עוד ניסינו, אבל בסוף זו החלטה של הבן אדם עצמו. עם זאת, חשוב לי מאוד להגיד שלמור היה הכי חשוב שלא יראו בה מודל לחיקוי. להפך, היא חשבה שרוב האנשים יכולים להתמודד ולהחלים מהמצבים הכי קשים, אבל היא לא הצליחה".
