יעל פולקה הייתה בטוחה שמקומה באולימפיאדת טוקיו 2020 מובטח - שלוש שנים קודם לכן זכתה בתואר אלופת ישראל לבוגרות בשחייה אמנותית. אבל שבוע לפני אליפות אירופה, שבה הייתה אמורה לייצג את ישראל בדואט, היא קרעה את השריר הארבע־ראשי ברגל ימין במחנה אימונים בברצלונה ולכן לא יכלה להשתתף באולימפיאדה.
"באליפות אירופה עוד השתתפתי עם הרגל הפצועה בכל המקצים, קפצתי שבע פעמים למים עם שריר קרוע, מה שלא עזר יותר מדי להתאוששות שלי", היא מספרת. "אחריה הייתי בשיקום חצי שנה, עשיתי הכול כדי להיות כשירה, ואז אמרו לי, 'את לא בדואט לאולימפיאדה', כשעדיין הייתי אלופת ישראל. ההחלטה מאוד כאבה לי, אבל בדיעבד אני מבינה אותם. לדואט צריך הרבה מעבר לשחייה האמנותית, את צריכה להיות טובה כפול עשר כי הסנכרון צריך להיות מושלם. המשכתי להתאמן עם אדוויל בבוקר, צהריים וערב, אבל בסוף הגוף שלי לא הצליח לשאת את זה, ואחרי שנה קרעתי את השריר ברגל השנייה. לקראת טוקיו נשארנו ארבע בנות לסגל הסופי שממנו בוחרים שתיים לדואט, וכמה שבלב הרגשתי מה הולך לקרות, הייתי בשוק".
וזו הייתה נקודת מפנה מבחינתך.
"שבוע לאחר מכן הודעתי על פרישה. צחוק הגורל הוא שכמה חודשים אחרי זה פרצה הקורונה והאולימפיאדה נדחתה בשנה. אני שמחה שנחסכה ממני עוד שנה של אימונים".
מהבריכה לבמה
פולקה, כיום מאמנת נבחרת השחייה האמנותית של ישראל ובמאית תיאטרון, נרשמה לאחר פרישתה ללימודי מחול בסמינר הקיבוצים. כשהייתה אמורה להעלות מיצג במסגרת קורס קומפוזיציה, הפכה את החוויות שלה מהבריכה ליצירה תיאטרלית. המיצג נהפך להצגה "זהב", יצירה תיעודית המבוססת על סיפורים ועדויות של ספורטאיות אולימפיות בנבחרות ישראל וארצות הברית. היא עלתה לראשונה כחלק מהצגות החממה של פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר בשנה שעברה ובהמשך היוותה השראה להצגה "פודיום", שעלתה בתיאטרון הבית ביפו (ההצגות הבאות ב־27.9 ו־28.9). מההצגה עולה תמונה כואבת: מעל המים הייתה הקריירה הספורטיבית של פולקה וחברותיה בנויה מהרבה מאוד רגעים של זוהר, יופי ואסתטיקה, אבל מתחת לפני המים היו התעמרות, הרעבה, השפלות ואפילו פגיעות מיניות.
4 צפייה בגלריה
"בגיל 14 קיבלתי את ההערה הראשונה לגבי הגוף שלי מאחת המאמנות הלאומיות". יעל פולקה על הפודיום
(צילום: אלבום פרטי)
על הבמה חמש נשים צעירות, לבושות בגדי ים בצבע טורקיז זוהר, שמבצעות תרגילים "על יבש". לצידן המאמנת, לבושה בגדי ספורט ונעלי ספורט, מצוידת במשרוקית. על הקיר תלויות מדליות רבות, ובפינה הימנית מוצבים דגלי ישראל.
את המאמנת מגלמת פולקה בעצמה. היא מנחה את ההצגה ומספרת סיפורים על שחייה אמנותית, בעוד יתר השחקניות מתאמנות. בין היתר היא מקריאה על הבמה את נאומה של סימון ביילס, האלופה האולימפית בהתעמלות קרקע שפרשה באולימפיאדת טוקיו, ולפני פרישתה ניסחה כתב האשמה נוקב נגד תרבות שלמה של ניצול. בהמשך פולקה חושפת פרטים על חייה כילדה ספורטאית ועל כובד הייצוג הלאומי שהופך את הגוף שלה ל"גוף לאומי" במידה רבה.
"רציתי להשמיע את הקול המושתק של הספורטאיות", היא אומרת, "שהופכות להיות גוף באחריות המדינה. את מייצגת אותה והיא צריכה לדאוג לך, אבל ספורטאיות תחרותיות לא תמיד מרגישות שדואגים להן, להפך. הן הרגישו שמפקירים אותן, והמטרה שמקדשת כל אמצעי היא המדליה".
בגיל שנתיים זרקו אותי למים
פולקה (29) נולדה במושב עשרת והתחילה לשחות בגיל חמש בבריכה של המושב. היום היא גרה בתל אביב עם בן זוגה פיליפ (30), מהנדס בינה מלאכותית בחברת הייטק, שבשלוש השנים האחרונות עשה מאות ימי מילואים ביחידה מובחרת. "אנחנו שנה וחצי ביחד בברוטו, אבל בגלל המילואים הנטו הרבה יותר קטן", היא אומרת. "זה קשה אבל אנחנו חזקים, אני מניחה שכל בני ה־30 מתקיימים באיזושהי מציאות מורכבת של מילואים וסטרס".
איך הגעת לשחייה אמנותית?
"גדלתי בים. אבא שלי סקיפר, בגיל שנתיים כבר זרקו אותי למים ובגיל ארבע לקחו אותי לקורס שחייה. בגיל חמש אמא שלי לקחה אותי ליריד חוגים, והיה שם חוג של שחייה אמנותית. תמיד אהבתי מים ואהבתי לרקוד, וזה היה שילוב של שניהם. התאמנתי בהפועל גדרות, הבריכה הייתה ממש מול הבית, היה לי קל להגיע ברגל, אז הכול נראה מושלם".
"הייתי בת יותר מ־17 כשהמעסה נגע בי באופן לא הולם. לא היה לי מושג שאני עוברת תקיפה מינית, מעולם לפני זה שום גבר לא נגע בי"
מתי זה הפסיק להיות חוג והתחיל להיות מסגרת תחרותית?
"מהר מאוד. בגיל עשר נהייתי אלופת ישראל בקטגוריית ילדות, ואני זוכרת שבאותו רגע אמרתי לאבא שלי שאעשה הכול כדי להגיע לאולימפיאדה. כל מה שהפריע לי להגיע לשם בכלל לא עניין אותי. בגיל 12 נכנסתי לנבחרת ישראל, ומאז המסלול היה ברור. לא היה לי שום דבר אחר בראש חוץ מלהגיע לאולימפיאדה, לא צופים ולא בנים.
"התפתחתי מאוחר, קיבלתי מחזור בגיל 17, כל ההתפתחות ההורמונלית שלי הייתה מאוחרת. התגייסתי כספורטאית מצטיינת. הייתי מצילה בבריכה בחיל האוויר, גרתי בווינגייט והתאמנתי עשר שעות ביום. הבריכה הייתה מרכז חיי".
באיזה שלב הבנת שלא כל הנוצץ זהב?
"בסביבות גיל 14 קיבלתי את ההערה הראשונה לגבי הגוף שלי מאחת המאמנות הלאומיות שאמרה לי שאני שמנה. זה נחקק ונשאר בראש. זה היה בעיקר מבלבל, כי הייתי בחוסר מודעות מוחלט לאיך שאני נראית. באותו רגע אכלתי סרט, ושם נחתה עליי ההבנה שקשוח פה ולא רק כיף, כי עד אז חגגתי, הכול בא לי בקלות. פתאום קלטתי שהצלעות שלי לא בחוץ כמו של כולן, ושלבטן שלי יש צורה אחרת משל כולן ואין לי קוביות. בגיל הזה עדיין לא מתקיימות שקילות, אבל יש הערות. אני לא אשכח שכמה חודשים אחר כך העירו לי שיש לי סנטר כפול ושאני צריכה להוריד אותו, ואז התחילו לי טיקים בצוואר כדי למתוח אותו. הטיקים נפסקו ברגע שפרשתי, אבל הם חוזרים כשאני מדברת על הנושא הזה שלחלוטין עדיין יושב בתת־מודע".
איך מרגישה נערה שמעירים לה על סנטר כפול?
"האמת היא שזה לא הרגיש מוזר, זה הרגיש נורמה, צחקנו על זה. אני רוצה להדגיש שאף אחת לא הייתה שמנה בקבוצה, היינו רזות, אבל היינו צריכות להיות עוד יותר רזות. מאוחר יותר, כשהתחילו השקילות, למזלי המשקל שלי היה נורמלי, אפילו נוטה לתת־משקל. בתקופה שבה הייתי בשיא הכושר ושיא ההצלחה לא קיבלתי מחזור, שקלתי 48 קילו לגובה של 1.69 מטר, ומבחינת הספורט ככה היית צריכה להיראות".
מתי התחילו השקילות?
"לקראת סוף הקריירה שלי, בערך בגיל 19. אבל זה לא רק שקילות, זו בדיקה של אחוזי שומן בגוף. ואז מתחילות ההשוואות כמה אחוזי שומן יש לכל אחת. מי שיש לה אחוזי שומן גבוהים - אסרו עליה לאכול פחמימות. אני זוכרת שכל הזמן רציתי לרדת עוד, כדי שהמאמנות שלי יהיו מרוצות ממני. לשמחתי, פשוט התאמנו 12-10 שעות ביום, אז הגוף באופן אוטומטי השיל מעצמו את הכול, אף פעם לא הרעבתי את עצמי, לא הקאתי מרצון ומעולם גם לא אמרו לי לא לאכול".
בהצגה את מדברת גם על התעמרות ממש.
"האמת היא שההצגה לא מציגה רק את הסיפור שלי, היא מביאה אוסף של סיפורים שלי ושל ספורטאיות אחרות. זה מתחיל מזה שהמאמנת לא נותנת לך לשתות מים ואומרת לך שאת עצלנית. אני אישית עברתי התעללות שהיא בעיקר נפשית ממאמנת ספציפית, שלא הייתה המאמנת האישית שלי. המאמנת שלי תמיד הגנה עליי מכל משמר, אבל לצערי היא לא הייתה איתי בתקופה מסוימת. התקופה ההיא נגמרה והמשכתי הלאה, למרות שהייתי בטוחה ששם אני מסיימת את הקריירה שלי. לא יכולתי יותר, הרגשתי שכל המשקפת שלי מפוצצת בדמעות כל הזמן ושאני לא יכולה להתאמן יותר".
איך זה הסתדר?
"אני זוכרת שהתקשרתי יום אחד לאבא שלי בוכה מווינגייט אחרי אימון קשה שבו המאמנת הזאת ממש התאכזרה אליי. הוא אמר לי: 'אני יכול לבוא לקחת אותך, אבל שתדעי שאחרי זה לא תוכלי לחזור לשם'. החלטתי שאני לא אתן לה את זה, נשארתי והכול הסתדר".
אבל לא הכל הסתדר, באיזשהו שלב גם הותקפת מינית. מתי זה קרה?
"הייתי בת יותר מ־17 כשהמעסה נגע בי באופן לא הולם. לא היה לי מושג שאני עוברת תקיפה מינית, מעולם לפני זה שום גבר לא נגע בי, אז לא חשבתי שמה שהוא עושה לא בסדר. חשבתי שהוא כמו רופא, לא היה לי מושג שזה לא היה צריך להיות ככה. זה לא שאנסו אותי בסמטה חשוכה, אבל מה שהוא עשה היה לא לעניין".
מתי הבנת שזו בעצם תקיפה מינית?
"אולי שמונה שנים אחרי שזה קרה. אחד הפיזיותרפיסטים שאל אותי אם אפשר לגעת. אמרתי, מה? הוא שאל אותי עכשיו אם אפשר לגעת בי? שם התחילו המחשבות שאולי מה שקרה לי קודם לא היה בסדר. הייתי תמימה מאוד ואז עוד לא הייתה המודעוּת שיש היום, עם כל המי טו. היום אין דבר כזה אצלנו שקטינה מגיעה לטיפול בלי מלווה, דברים השתנו. גם הפרשה של נבחרת הבנות בהתעמלות קרקע האמריקאית שהתפוצצה באולימפיאדת טוקיו, מן הסתם תרמה לכך שיש על זה אלף עיניים.
"בתקופה שאחרי הפרישה עסקתי במיניות של ספורטאיות מקצועיות, ומשם זה לקח אותי למיניות שלי, למקרה האישי שלי. התחלתי לחקור מקרים של ספורטאיות מכל העולם שעברו משהו כזה, סוג של הטרדות ותקיפות מיניות בתוך 'שטח אפור', שמוחלקות ומושתקות".
לא לנשום שתי דקות וחצי
לאור הביקורת שעולה מהמופע שיצרה, מפתיע לגלות שפולקה מאמנת היום את נבחרת הבוגרות של ישראל בשחייה אמנותית. באפריל 2025 התחילה לאמן את נבחרת הילדות, ובתחילת 2026 עברה לאמן את הבוגרות. בריאיון הזה היא חוזרת ומדגישה שוב ושוב את השינוי שחל בענף השחייה האמנותית מילדותה ועד היום. "זו באמת הצגה קשה וביקורתית, אבל הביקורת היא לא רק על הספורט לענפיו, אלא בעיקר על החברה והמדינה, על אנשים שמזלזלים בספורטאיות", היא מסבירה. "תראי איזה תגובות קיבלה סימון ביילס כשהיא פרשה מהאולימפיאדה בטוקיו אחרי שחשפה את הפגיעות המיניות שספגה מהרופא של הנבחרת. אמרו לה שהיא לוזרית. מי אתם שתגידו דבר כזה לאלופה אולימפית?".
איך קיבלו באיגוד השחייה את ההצגה שלך?
"זכיתי לתמיכה מלאה מהאיגוד, אולי כי היום אנחנו רק נשים. הזמנתי את כל הנבחרת והסגל, וכולן באו לראות כי חשוב לי שהן יראו מה היה פה לפנֵי. דווקא בתור מאמנת היום חשוב לי שיראו מה כבר לא עושים. גם ראש ענף השחייה האמנותית הגיע לתמוך בהצגה, וזה היה מדהים עבורי".
אבל זה קצת כמו לירוק לבריכה ששחית בה, לא?
"לא, להפך. אני מרגישה שדבר ראשון זה מראה מה זה ספורט תחרותי ובמה זה כרוך, וכמה השקעה יש במדליות האלה שתולים על הקיר. בנות לא הולכות לבית הספר, גרות בווינגייט ומעבירות את החיים שלהן בבריכה. הן מביאות הישגים נפלאים, אבל אם הן לא הביאו מדליה, הן לא עשו כלום".
כדי להביא מדליות הן בכל זאת צריכות לשמור על אורח חיים מסוים. מה את, כמאמנת, עושה אחרת כדי שהן לא יעברו את מה שאת עברת?
"מעולם לא הערתי לספורטאיות שלי על המשקל ואני גם לא אעיר. אני יודעת בדיוק מה זה עושה לגוף ואני בחיים לא אגרום להן להרגיש כמו שאני הרגשתי. יש להן דיאטנית צמודה שעושה את השקילות באופן פרטי, הכול מתנהל מולה, היא אחראית על התפריט שלהן ועל התוספים שלהן ועל כל מה שהן צריכות לעשות. שום שיח ושום שקילה לא מתקיימים מול המאמנות. להפך, אני אפילו לפעמים רוצה יותר מדי שהן יאכלו כי אני רוצה שיהיה להן כוח. האימונים ארוכים מאוד ולוקחים מהן המון אנרגיה, כשהן שוכחות לאכול אני מזכירה להן שזה חשוב. כל השיח על האוכל מתנהל בצורה בריאה ועדינה".
מה בנוגע להעברת ביקורת מקצועית?
"אני חושבת שאני פשוט שומרת על הפה שלי ומנסה להבין מה אני הייתי רוצה לשמוע מהמאמנת שלי. הרי לרדת עליי שאני לא מספיק טובה לא יעזור, הן צריכות להבין מה לעשות כדי להשתפר, ואם אומר להן שהן לא מספקות את התוצאות, זה לא יעזור. לא אשקר, אני קשוחה, אבל אני משתמשת המון בהומור וחושבת לפני שאני מדברת, כי מי כמוני יודעת כמה זוכרים כל מילה שהמאמנת שלך אומרת לך. למדתי חינוך ארבע שנים ולמדתי שסבלנות היא כוח־העל הכי חשוב כשעובדים עם בנות נוער, וגם הקשבה ולהיות ברורה. אפשר לעשות הכול בלי פחד ובלי איומים, בעיקר כשיש מטרה ברורה וקבוצה ומאמנות שרוצות להצליח ביחד. הנבחרת היא העבודה והחיים שלי ביחד, אני לא רוצה בחיים שהבנות שלי ירגישו רע, כי אם הן ירגישו רע, אני ארגיש רע ולא נגיע לשום מקום".
פולקה: "הספורטאיות הופכות להיות גוף באחריות המדינה. את מייצגת אותה והיא צריכה לדאוג לך, אבל ספורטאיות הרגישו שמפקירים אותן"
מה מצבנו היום ביחס לנבחרות אחרות בעולם?
"באולימפיאדת פריז לקחנו מקום 11, זה היה ההישג הכי גבוה שלנו עד היום. אני מאמינה שנגיע גם לאולימפיאדה הבאה. הבנות שלנו מדהימות, שורפות שעות על גבי שעות במים, כבר אין להן אוויר, תרתי משמע".
מה הכוונה?
"לפני אולימפיאדת פריז השתנתה החוקה של השחייה האמנותית. הכול הפך להיות הרבה יותר טכני ומקודד, כדי שהשיפוט יהיה הוגן יותר, וזה יצר מצב שרמת הקושי של התרגיל עלתה מאוד. בתרגיל של שלוש דקות הבנות נדרשות לפעמים לא לנשום שתי דקות וחצי, אני אומרת לך שאני לא הייתי מצליחה".
אז איך יש להן עוד כוח לחייך?
"אין מה לעשות, כשהן מחייכות הן נראות הרבה יותר נינוחות, הן מראות שהן עושות את זה בלי מאמץ. אני אומרת הרבה פעמים לבנות, 'אתן חייבות לחייך, פייק איט אנטיל יו מייק איט'".
