עריסה בטבורו של חדר, אור פורץ מן החלון ובתוכו חלקיקי אבק מרקדים. תינוקת במשקל כמה קילוגרמים בודדים שוכבת על גבה, בוכה. כעבור רגעים ארוכים היא כבר קפוצת אגרופים וצורחת.
צעדי אישה קרבים. פנים מכווצות מכעס פורצות אל תוך מסגרת העריסה. היא מרימה את התינוקת במהירות, שרירי זרועותיה נוקשים. היא מנערת בחוזקה את הגוף הקטן ומטיחה אותו בחזרה אל העריסה.
שקט.
האישה מתרחקת בצעדים מהירים, בד חצאית נפרס ונמתח על שוקיה, והיא טורקת את דלת החדר. יעברו כמה שעות עד שמקרה נוסף של "מוות עריסה" יצטרף לסטטיסטיקה העגומה. השם נתן, השם לקח.
האם זה מה שקרה? לעולם לא נדע. זה בדיוק העניין: במציאות הישראלית של 2026, כמעט אף אחד לא באמת בודק.
בזמן שהרוחות סערו סביב מותם של שני תינוקות במעון בשכונת רוממה בירושלים, בחודש ינואר, מצאתי את עצמי מהופנטת לשיח. נזכרתי בפעמים בילדותי – ילדות חרדית, שממנה יצאתי בינתיים בשאלה – שבהן שמעתי סיפורים חוזרים על תינוקות שמתו. מוות שנחשב לגזרה מכוח עליון. לפעמים אצל המטפלת, לפעמים בבית. תמיד אותה אנחה פורצת מהגרון, שנפתרת ב"אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים".
חרף קשר השתיקה, החלטתי לנסות בכל זאת.
שובל של עריסות ריקות
הבוקר החרדי נפתח תמיד בתנועה דחוסה, קצבית, כמעט אוטומטית: שובל של עגלות משׂתרך אל תוך בנייני שיכון צפופים בבני ברק, בבית שמש או במודיעין עילית. בדירה קטנה בקומה שלישית, ללא מעלית, אישה צעירה מפקידה את היקר לה מכול בידי "מטפלת ביתית". אין רישיון על הקיר, אין לחצן מצוקה, אין מפקחת שתגיע. יש אמונה.
מותם של התינוקות שהרעיד את הרחוב החרדי בינואר הוא רק חוליה בשרשרת. בסריקה של אתרי החדשות המגזריים – "כיכר השבת", "בחדרי חרדים", "חרדים 10" ואתרים מקומיים – איתרתי, בין 2015 ל-2025, יותר מ-70 דיווחים על תינוקות ופעוטות שמתו או פונו במצב אנוש לאחר שאיבדו את הכרתם בזמן ששהו אצל מטפלות, במשפחתונים ובמעונות.
תיעוד מהמעון בירושלים שבו נפטרו בינואר התינוקות ליה גולובנציץ ואהרון כץ
(צילום: כבאות והצלה)
התבנית חוזרת על עצמה בדיוק מצמרר, עד שנדמה שרק שמות השכונות מתחלפים. פברואר 2015, בני ברק: "פעוט כבן שמונה חודשים שהוכנס בבוקר לישון בבית מטפלת ברחוב אבוחצירא בבני ברק, נמצא לאחר כשעה ללא הכרה". דצמבר 2016, רכסים: "נקבע מותו של פעוט חרדי שאיבד את ההכרה בבית המטפלת". דצמבר 2017, בית שמש: "תינוקת בת 8 חודשים נפטרה בעת שהות אצל המטפלת. צוותי החירום הוזעקו לדירה לרחוב רבי יהושע בעיר, שם גילו אותה בלי דופק. מאמצי ההחייאה לא צלחו". ינואר 2019, מודיעין עילית: "בבית החולים נקבע מותו של פעוט בן תשעה חודשים, לאחר שאיבד את הכרתו מחנק, בעת שאכל אצל המטפלת במשפחתון במודיעין עילית". פברואר 2020, ירושלים: "פעוט כבן 7 חודשים איבד את הכרתו בבית מטפלת בשכונת הבוכרים – ופונה באורח אנוש לבית החולים הדסה, שם נקבע מותו". יולי 2022, סורוצקין, ירושלים: "בבית החולים שערי צדק נאלצו הרופאים לקבוע את מותה של פעוטה כבת 3 חודשים, לאחר שלא התעוררה משנתה בעת ששהתה בבית המטפלת". ינואר 2023, בית וגן ירושלים: "פעוטה כבת שנה וחצי נפטרה לאחר שלא קמה משנתה". ספטמבר 2024, בני ברק: "פעוט בן 3 וחצי חודשים שאיבד את הכרתו אצל המטפלת בבני ברק – מצבו אנוש".
אלה רק המקרים שהצליחו לפרוץ את חומות השתיקה הקהילתיות ולהגיע לידיעת הכתבים המגזריים. כמה מקרים נוספים נסגרים בשקט, בתוך הקהילה, תחת הכותרת הנוחה של "גזרה משמיים"? אין לאיש מושג. כפי שתכף נראה – המדינה עצמה אינה סופרת.
האבחנה הנוחה
חשוב לומר בראש ובראשונה: מוות בעריסה הוא טרגדיה רפואית טהורה, אירוע שובר לב שבו המדע פשוט נותר ללא תשובות. זה סיוט שאין לו כתובת ואין לו אשמים, ודווקא בשל כך הוא מטיל אימה כבדה כל כך על כל הורה. אלא שבמרחב שבין הבית הפרטי למערכת הציבורית, הפך המונח "מוות בעריסה" לעיתים ל"תחנה סופית" של חקירות שכלל לא התחילו.
מבחינה מקצועית, "מוות בעריסה" (SIDS) אינו סיבת מוות אקטיבית, אלא שם קוד להיעדר הסבר. ד"ר ענת שץ, ממייסדות עמותת "עתיד" למניעת מוות פתאומי בתינוקות וחברת הנהלה ב- ISPID, הארגון העולמי בתחום, מגדירה זאת כך: "כל מוות פתאומי ובלתי צפוי של תינוק מתחת לגיל שנה, המתרחש בדרך כלל בזמן שינה ונותר לא מוסבר אחר חקירה מדוקדקת – שכוללת נתיחה, חקירת זירת האירוע ובדיקת ההיסטוריה הרפואית של התינוק".
שימו לב לתנאים: נתיחה. חקירת זירה. היסטוריה רפואית. רק אחרי ששללת הכול, נכון להגדיר זאת כ"מוות בעריסה". ומה קורה בישראל? "אנחנו צריכים לדבר על הסטטיסטיקה בישראל בזהירות", אמרה שץ ביום עיון. "אנחנו מדברים בישראל על מוות פתאומי, ולא על מוות עריסה, כיוון שאנחנו לא מבצעים את כל הדרוש לאבחנה".
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרד הבריאות, מדי שנה מוגדרים בין שמונה לארבעים תינוקות עד גיל שנה כמי שנפטרו מ"מוות בעריסה". אולם כאשר בוחנים את הסל הרחב של מוות פתאומי ובלתי צפוי של תינוקות (SUDI) – הכולל מקרים שבהם לא אובחנה סיבת מוות יסודית, סיבות לא ידועות ופגיעות חיצוניות – מדובר על כ-50 עד 70 תינוקות עד גיל שנה בכל שנה.
"מוות בעריסה הוא חור שחור שאליו מושלכים כל המקרים שפשוט לא יודעים מה הסיבה להם", מודה מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילדים באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. כשאני מעמתת אותו עם הפרוטוקול הרפואי – העובדה שהגדרה של מוות בעריסה מחייבת שלילה מוחלטת של כל גורם אחר – מעבר לקו משׂתררת מבוכה קלה. "זהו, אבל בדיקה חד-משמעית זה נתיחה לאחר המוות", הוא מגמגם לבסוף, "וברוב המקרים פשוט לא עושים את זה"
הנתון הזה מקבל אישור ישיר גם מיומני משטרת ישראל: בין השנים 2020 ל-2025 נפתחו במשטרה 340 תיקי מקרה מוות של תינוקות עד גיל שנה – ממוצע של כ-57 תינוקות בשנה. אלא שמתוכם, רק מקרים בודדים בשנה יגיעו לנתיחה או לחקירה כלשהי. כל השאר ייקברו יחד עם התשובה לשאלה ממה מתו.
הפגנה בינואר נגד נתיחת גופות התינוקות מהמעון בירושלים
(צילום: גיל יוחנן)
הזעקה הזאת אינה חדשה. כבר ב-2012 התריע ד"ר יורם בן יהודה בוועדה לזכויות הילד בכנסת: "מוות בעריסה אי אפשר לאבחן בארץ. נקודה. אבחון של מוות בעריסה נעשה אך ורק לאחר שלילת כל גורם אחר לסיבת מוות, וזה לא יכול להיעשות בלא בדיקה מקיפה". הוא הזכיר מחקרים שלפיהם אחוז אחד עד חמישה אחוזים מהמקרים שנקבעו מראש כמוות בעריסה התבררו, אחרי בדיקה יסודית, כמקרי רצח – "וזה רק חלק מהמקרים, כי כששמים כרית על פניו של תינוק, אי אפשר להבדיל בין רצח לבין מוות בעריסה".
ההערכות המקומיות קודרות עוד יותר. רופאת הילדים ד"ר ענבר הרטמן ערכה ב-2011 בבית החולים אסף הרופא מחקר שהגיע למסקנה שכ-30 אחוז ממקרי המוות של תינוקות בישראל אינם מוות טבעי, אלא נגרמים כתוצאה מהתנהלות הסובבים – בין 8 ל-16 מקרים בשנה שמדווחים כ"מוות בעריסה" בלי שנפתחת חקירה. ד"ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, נקב בעבר בהערכה גבוהה אף יותר: ב-40 אחוז ממקרי ה"מוות בעריסה" קיימת סיבה חיצונית למות התינוק.
לצד ההערכות – יש גם מספרים רשמיים: על פי נתוני משרד הבריאות, בעשור שבין 2012 ל-2022 מתו בישראל 255 תינוקות ופעוטות ממה שהוגדר כ"מוות בעריסה", 539 מתו מתאונות (פגיעות לא מכוונות), ו-31 נרצחו. אם הערכותיהם של קוגל והרטמן קרובות לאמת, הרי שמדי שנה עשרות תינוקות אינם מתים מ"יד הגורל", אלא ממחדלים אנושיים שנקברים עמוק באדמה – בלי חקירה, בלי לקח, ובלי שהמטפלת הבאה תדע בכלל שמשהו השתבש.
המסלול המהיר לקבורה
"מוות בעריסה הוא חור שחור שאליו מושלכים כל המקרים שפשוט לא יודעים מה הסיבה להם", מודה מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילדים באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. כשאני מעמתת אותו עם הפרוטוקול הרפואי – העובדה שהגדרה של מוות בעריסה מחייבת שלילה מוחלטת של כל גורם אחר – מעבר לקו משׂתררת מבוכה קלה. "זהו, אבל... אבל בדיקה חד-משמעית זה נתיחה לאחר המוות", הוא מגמגם לבסוף, "וברוב המקרים פשוט לא עושים את זה".
אז האם מקרים שמוגדרים כמוות בעריסה עלולים בכלל לא להיות מוות בעריסה? "זה מוות בעריסה חד-משמעית – כי המוות התרחש בעריסה", הוא משיב בהסבר שנע בין סמנטיקה לייאוש, "אבל הסיבה האמיתית? זה יכול להיות מום לבבי שלא אותר, בעיות גנטיות, איזה וירוס קטלני שחתר מתחת לפני השטח ופתאום התפרץ. יכולים להיות המון דברים שגרמו למוות בכל מקרה, אבל פשוט לא איתרו אותם".
מה מונע מהמערכת לאתר אותם? התשובה שלו חושפת את עצימת העיניים הממסדית: "מנסים לעשות בדיקות פה ושם. יש כאלה שעושים CT לאחר המוות כדי לדעת אם יש משהו, אבל בדרך כלל לא עושים כלום, כי המשפחות רוצות לקבור את הילד וזהו. בארץ, את יודעת, נתיחות לאחר המוות זה כמעט שואף לאפס. היו כאלה, אבל זה נדיר יחסית".
חרדי לצד עגלת תינוק
(צילום אילוסטרציה: AnastasyaM / Shutterstock)
כדי להבין איך תינוק נעלם מעין החוק והמדע בתוך שעות ספורות, לא צריך להרחיק עד לחדרי הדיונים של המכון לרפואה משפטית. המסלול המהיר לקבורה מתחיל כבר על רצפת חדר הילדים או בדירת המטפלת.
"אם עברו כמה שעות ויש ציאנוזיס (כיחלון), קשיון או סימני מוות מובהקים – זה עומד בקריטריונים של אי-ביצוע החייאה", מתארת פרמדיקית ותיקה את מה שמתרחש מרגע שצוותי מגן דוד אדום מוזעקים לזירה, "במצב כזה מקבלים אישור טלפוני מרופא כונן, והפרמדיק בשטח רשאי להכריז על מוות. אנחנו מחכים שהמשטרה תגיע, מוסרים לשוטרים ביד את הטפסים, ומשם אנשי זק"א לוקחים את התינוק ישירות מהבית לקבורה. במגזר החרדי – ולמעשה גם בחברה הערבית – הם פשוט לא מגיעים לנתיחה. במוות בעריסה, ברוב המקרים בכלל לא נוגעים בתינוק מעבר לזה. קובעים מוות, ולוקחים אותו מיד לטיהור".
לדבריה, הפינוי לבית החולים מתרחש רק כאשר התינוק נמצא על גבול החיים ומתבצעות פעולות החייאה תוך כדי נסיעה, ואז המוות נקבע בחדר המיון. אך כאשר אותרו סימני מוות מוקדמים, השרשרת הרפואית נקטעת באחת: "אין שום סיבה רפואית לקחת אותו מהבית אם אין החייאה", היא מסבירה. כך, במקום שבו במדינות מתוקנות הייתה נפתחת חקירת זירה מדוקדקת והיו נאספים ממצאים סביבתיים, בישראל נחתם האירוע בהחלפת ניירות חפוזה בין פרמדיק לשוטר סיור – ומשם היישר אל בית העלמין.
340 תיקים, 11 חקירות
כדי להבין מה עושות רשויות אכיפת החוק עם עשרות מקרי המוות האלה, הגשתי למשטרת ישראל בקשת חופש מידע (מס' 218.26). התשובה, שהגיעה במרץ האחרון, שווה קריאה איטית.
בין 2020 ל-2025 נפתחו במשטרה 340 תיקי תמ"מ – "תיק מקרה מוות" – של תינוקות עד גיל שנה: 42 ב-2020, 49 ב-2021, 70 ב-2022, 60 ב-2023, 64 ב-2024 ו-55 ב-2025. תיק תמ"מ, כפי שהסביר לי קצין משטרה ותיק, הוא בדיוק ההפך ממה שהשם מרמז: תיעוד של אירוע שהוחלט לא לחקור. "פותחים תיק תמ"מ וסוגרים אותו", הוא אומר. "לא היה פלילי, אין חקירה, שלום על ישראל".
עריסת תינוק בבית חולים
(צילום אילוסטרציה: Yanya / Shutterstock)
כמה מתוך 340 מקרי המוות הבשילו לתיק חקירה פלילי? 11. אחד-עשר תיקים בשש שנים: שלושה ב-2020, שניים ב-2021, אחד ב-2022, אחד ב-2023, אפס ב-2024 (המשטרה עצמה מסמנת את הנתון כ"חסר") וארבעה ב-2025. ומה עלה בגורל האחד-עשר? ארבעה נגנזו – שלושה מהם בעילת "חוסר ראיות". אחד נמצא "בתהליך סגירה". שלושה עדיין בחקירה. שניים הועברו לפרקליטות. אחד בלבד הגיע עד להחלטה שיפוטית.
עכשיו נניח את שתי הרשימות זו לצד זו. ב-2021 דיווחה התקשורת החרדית לבדה על ארבעה תינוקות שמתו ושלושה שפונו במצב אנוש מבתי מטפלות. באותה שנה נפתחו בכל מדינת ישראל שני תיקים פליליים בלבד בגין מות תינוקות – בירושלים ובדימונה. ב-2023 חוזר התרגיל: תשעה מקרים מדווחים; שישה מקרי מוות ועוד שלושה מפונים במצב אנוש, חמישה מהם בירושלים – ותיק פלילי אחד, בחיפה. בשנת 2025: לפחות תשעה מקרים מדווחים בתקשורת החרדית; ארבעה מקרי מוות ועוד חמישה תינוקות מפונים במצב אנוש מבתי מטפלות.
איפה כן נפתחו 11 התיקים הפליליים? אשדוד, שלם-קדם (מזרח ירושלים), לב הבירה, דימונה, רמלה, חיפה, זבולון, קריית מלאכי, רחובות והעיירות-רותם שבדרום. אף לא תיק אחד בתחנות בני ברק, בית שמש, מודיעין עילית, ביתר עילית או אלעד. בתחנת בני ברק לבדה נפתחו באותן שנים 14 תיקי מקרה מוות של תינוקות; בתחנת בית שמש – 12. תיקים פליליים בשתיהן: אפס. מתוך 11 התיקים הפליליים בכל הארץ, רק אחד נפתח על מוות בגן ילדים ואחד על מוות במעון – בשנים שבהן דווח בתקשורת החרדית לבדה על עשרות מקרים במסגרות כאלה.
שניר, המטפל במקרים כאלה בזק"א, הסביר בפירוט: "מאוד חשוב להדריך את ההורים מה להגיד, מה לא להגיד. כי בטח המשטרה תבוא ותרצה לגבות מהם עדויות... לא לתת חשדות, לא כלפי המטפלת ולא כלפי אף אחד. כי מספיק שחוקר ישאל אותם בעדות 'האם אתם חוששים שהמטפלת עשתה משהו לילד?' והם יגידו 'אולי' – פה סיבכו את כל התיק"
ביקשתי מהמשטרה גם לדעת בכמה מקרים אירע המוות בבית מטפלת פרטית או במשפחתון שאינו בפיקוח, ובכמה מקרים ביקשה המשטרה מבית המשפט צו נתיחה חרף התנגדות המשפחה. על שתי השאלות התקבלה תשובה זהה: הנתונים "אינם מצויים במערכות הממוחשבות של המשטרה", והבקשה נדחתה. כלומר: המדינה לא רק שאינה חוקרת, היא אפילו לא סופרת.
הקצין שאיתו שוחחתי התקשה להסביר את הפער בין מאות תיקי התמ"מ לקומץ החקירות. שאלתי אותו אם ייתכן שכאשר מדובר בחרדים פשוט לא נכנסים לזה, כדי לא להתמודד עם כאב הראש ועם מאבקי הנתיחה. "לא, מה פתאום. לא", התעקש. אבל רגע אחר כך הציע, בהיסוס, הסבר אפשרי: "אולי הגדירו מוות בעריסה כמוות טבעי. ואז, ברגע שהשוטר והקצין מתרשמים בשטח שמדובר במוות בעריסה, יכול להיות שכן ישחררו". כלומר, האבחנה שעל פי הרפואה אסור לקבוע ללא נתיחה, ללא הדמיה וללא חקירת זירה נקבעת בסלון של המטפלת, במבט.
"אנחנו מתישים אותם"
מה קורה בצד השני של המתרס? כדי לבדוק, התקשרתי. הצגתי את עצמי כבת משפחה של תינוק בן חצי שנה, בריא לחלוטין, שלא התעורר משנתו אצל המטפלת בחיפה ומאושפז בטיפול נמרץ. את מספרו של שניר, המטפל במקרים כאלה, קיבלתי מפעיל זק"א. שאלתי מה עושים אם התינוק, חס ושלום, "לא ייצא מזה" – איך נמנעים מנתיחה.
"99.9% שהם לא יקבלו נתיחה". ניידת של זק"א לצד כלי רכב משטרתי, ארכיון
(צילום: דוברות זק"א)
שניר לא היסס אף רגע, ועבר ישר לעניין: "אני אסביר לך משהו. בדרך כלל, כשקורים מקרים מהסוג הזה, המשטרה דורשת נתיחה. עכשיו – על פי החוק, הם לא יקבלו נתיחה. 99 פסיק 9 שהם לא יקבלו נתיחה". ואם בכל זאת יתעקשו? "המשפחה כמובן תגיד שהיא מתנגדת לכל סוג של בדיקה, מכל סוג שהוא. ככל שהמשטרה רוצה לעשות בדיקות פולשניות, הם יצטרכו צו בית משפט, ואם צריך – אנחנו הולכים לבית משפט ומתישים אותם, את המשטרה. אין פה משחקים".
משם עבר שניר לתדריך מפורט: "מאוד חשוב להדריך את ההורים מה להגיד, מה לא להגיד. כי בטח המשטרה תבוא ותרצה לגבות מהם עדויות... מאוד חשוב מה הגרסה של ההורים בעדויות". הוא הדגיש: "לא לתת חשדות, לא כלפי המטפלת ולא כלפי אף אחד. כי מספיק שחוקר ישאל אותם בעדות 'האם אתם חוששים שהמטפלת עשתה משהו לילד?' והם יגידו 'אולי' – פה סיבכו את כל התיק". לקינוח, סיים באזהרה: "שלא יימצא חלילה חוסר תיאום בגרסאות בין האבא לאמא למטפלת. כי חוסר תיאום בגרסאות זה אומר שמישהו מסתיר פה משהו".
שאלתי אם הם אכן מצליחים למנוע נתיחות גם כשהמשטרה דורשת. "ברוב המקרים כן", השיב.
במילים אחרות, עוד לפני שנקבעה סיבת מוות, עוד לפני שאיש יודע אם התינוק מת ממחלה, מתאונה או ממשהו גרוע מזה – הגורם הראשון שאליו מופנים ההורים כבר בונה עבורם אסטרטגיה מול חוקרי המשטרה, כולל הנחיה מפורשת לתיאום גרסאות עם המטפלת, החשודה הפוטנציאלית היחידה בזירה.
המחלקה המשפטית של זק"א אינה סוד. בריאיון שהעניק ב-2018 למקור ראשון, התהדר מנהל המחלקה מיכאל גוטווין: "אני לא מגן על עבריינים אלא על כבוד המת. ב-90 אחוז מהמקרים שמגיעים אלינו, אפשר ממש לצחוק על מה שהמשטרה מתעסקת בו". הוא תיאר את השיטה: "רוב המקרים שמגיעים לטיפולנו נפתרים בשיח מול המשטרה או המכון לרפואה משפטית, ואנחנו סוגרים את זה בינינו. כשהם לא מקבלים את עמדתנו, אנחנו מגישים התנגדות לבית המשפט. זה קורה פעם, פעמיים או שלוש בחודש".
המערב הפרוע של המטפלות
כל זה לא היה מתאפשר ללא ההפקרה הממסדית. בשכונות הצפופות של בני ברק, ירושלים ומודיעין עילית צמחה רשת ענפה של מסגרות ביתיות לתינוקות, הפועלות בתוך "חור שחור" רגולטורי. דוח מבקר המדינה מ-2022 קבע כי לפחות כ-1,000 מעונות יום פרטיים פועלים ללא כל רישיון ופיקוח, בפרט ביישובים ובשכונות באשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים, בחברה החרדית ובחברה הערבית.
פרטי המסגרות האלה מופיעים במערכות המוסד לביטוח לאומי – המדינה יודעת עליהן ואף מסבסדת חלק מהן – אבל לאף גורם ממשלתי אין מידע כמה ילדים מטופלים שם, מי המטפלות, מה הכשרתן, האם יש להן עבר פלילי ומה תנאי הבטיחות במבנים. חוק הפיקוח על המעונות, שנחקק בקול תרועה רמה ב-2018, נותר עבור התינוקות האלה אות מתה. לצד אותן מסגרות, פועלות מסגרות נוספות שאינן מדווחות כלל – כלכלה שחורה של עריסות.
זוג חרדי
(צילום אילוסטרציה: Nir Sharon / Shutterstock)
להפקרה יש מחיר הנמדד בחיים. לפי נתוני ארגון "בטרם", בעשור האחרון (2016–2025) מתו בתאונות 73 תינוקות עד גיל שנה מהחברה היהודית – 38 מהם, יותר ממחצית, מהחברה החרדית; הרבה מעבר לחלקה באוכלוסייה.
הנתונים הרשמיים של משרד הבריאות, שעובדו במחקר מקיף של המכון החרדי למחקרי מדיניות, חושפים תמונה מטלטלת: שיעור פטירת התינוקות בחברה החרדית גבוה כמעט פי שניים ועומד על 3.3 לכל אלף לידות חי, לעומת 1.9 בקרב יהודים שאינם חרדים. ההסבר המיידי והשגור – שיעור הילודה הגבוה וההימנעות מהפסקות היריון במקרים של מומים מולדים – מספר רק חלק מן הסיפור. כשמקלפים את שכבות הסטטיסטיקה, מתגלה ממצא שקשה להסביר באמונה בלבד: דווקא בפטירות כתוצאה מ"סיבות אחרות" – אותה קטגוריה עמומה הכוללת מיתות פתאומיות, אירועים חיצוניים וסיבות בלתי מוסברות – הפער מזנק כמעט פי שלושה: 1.4 מקרים לכל אלף לידות בקרב חרדים, לעומת 0.5 בלבד בחברה היהודית הכללית.
בעוד שיעור המוות הסב-לידתי בבתי החולים נמוך יותר הודות לגיל היולדות הצעיר, ברגע שהתינוק יוצא מכותלי המחלקה ונכנס אל מציאות החיים הקהילתית והמעונות נטולי הפיקוח, הגרף החרדי ממריא כלפי מעלה.
ד"ר שץ מוסיפה נדבך מטריד במיוחד. בארצות הברית, כ-20 אחוז ממקרי המוות בעריסה – המוגדרים שם כהלכה – מתרחשים במעונות ואצל מטפלים שאינם ההורים. בישראל אין בכלל נתונים: "ביקשתי נתונים. אין נתונים בלמ"ס היכן קרה כל מקרה", היא אומרת. אבל מתוך הפניות לעמותה שלה, קרוב ל-60 אחוז מהמקרים מדווחים ככאלה שאירעו אצל מטפל שאינו הורה – סבתא, בייביסיטר, משפחתון או מעון. בקבוצת תמיכה אחת של הורים שכולים שפעלה בעמותה, 9 מתוך 15 התינוקות מתו כאשר מטפלים שאינם ההורים שמרו עליהם.
"אמרתי: מה זה יעזור לנו?"
מה נשאר אחרי כל זה? שוחחתי ארוכות עם אם שכולה, ממקימות עמותת "עתיד" ופעילה מרכזית בה, שאיבדה את בנה התינוק לפני 28 שנה. מדובר במשפחה דתית-לאומית מיישוב במרכז הארץ. בבוקר ההוא עמד בנה הבכור, בן ארבע, וצפה בניסיונות ההחייאה. רק כשמלאו לו 19 גילו הוריו שהוא זוכר הכול.
"ניגשו אליי נציגים של מד"א", היא משחזרת את היום ההוא, "הם הציעו ושאלו אם אנחנו רוצים לעשות נתיחה. היה שושן פורים, יום שישי בבוקר. הסתכלתי על בעלי, הוא הסתכל עליי, ואמרתי: מה זה יעזור לנו? זה לא ייתן לנו כלום". כיום היא חושבת אחרת: "עכשיו אני יודעת שזה לא נכון. כי אם היינו עושים, היינו יודעים. אולי היה לו איזה חיידק שאנחנו צריכים לפחד ממנו. אולי היה כשל לבבי, משהו גנטי".
תינוק בבית חולים. החקירה חשובה כדי למנוע את המקרים הבאים
(צילום אילוסטרציה: Jayakri / Shutterstock)
למה בכלל חשוב לחקור ולנתח? שץ מפרטת פרוטוקול מדורג, שכמעט אינו מבוצע בישראל: חקירת זירה – איך נמצא התינוק, מה היה במיטה, איפה עמדה; בדיקות מדורגות – בדיקה חיצונית, דגימות נוזלים ורקמות, מטושים; הדמיות CT ו-MRI; בדיקות גנטיות; ורק בסוף, אם לא נמצאה תשובה, נתיחה. ב-25 אחוז מהמקרים תימצא סיבה מוסברת: זיהומים, מחלות מטבוליות, פגמים מולדים, תאונות בסביבת השינה ופגיעות מכוונות. האבחון קריטי לאחים שייוולדו אחר כך, לקהילה כולה אם מתגלה חיידק אלים ומידבק, וגם לעיבוד האבל של ההורים עצמם.
מאחורי כל עריסה שנותרה ריקה מסתתרת הפקרה כפולה, אכזרית בדייקנותה. מן הצד האחד, מדינה שנסוגה מריבונותה: אינה אוכפת את חוק הפיקוח, אינה יודעת כמה מעונות פיראטיים פועלים בשטחה, אינה מתעדת היכן מתים תינוקות, מבצעת רק קומץ נתיחות בשנה ופותחת תיק פלילי אחד או שניים בשנה על מותם של עשרות. מן הצד השני, הנהגה קהילתית ועסקנות שבחרו ב"שקט" ובשימור הדימוי על פני חקר האמת, ומדריכות הורים שכולים, בשעתם הקשה ביותר, איך לתאם גרסאות מול חוקרים.
בתווך, בין 340 תיקי תמ"מ ל-11 חקירות, בין אלף מעונות פיראטיים לקומץ נתיחות בשנה, שוכבים התינוקות. הם שקופים בשני מובנים: תחילה כשהוכנסו למסגרת שהמדינה מסרבת לראות, ולאחר מכן כשנעלמו לתוך מערכת שמעדיפה לקבור את המחדל יחד איתם.
כל עוד ירשו למונח "מוות בעריסה" לשמש מסך עשן נוח למחדלים אנושיים, וכל עוד החשש מעימות עם הרחוב החרדי יגבר על החובה לחקור – התינוקות הללו ימשיכו למות בסתר. השם נתן, השם לקח – והמדינה שתקה.
תגובות
תגובת ארגון זק"א (זיהוי קורבנות אסון): "מתנדבי זק"א פועלים בהתאם להוראות החוק, על פי ההלכה היהודית וברוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ההלכה מחייבת באופן חד-משמעי לחקור כל אובדן חיי אדם ולפעול למציאת האחראים במקרה שקיים חשד לרצח או לרשלנות. בירור סיבת המוות, ובפרט כשיש בו אפשרות להצלת חיים, הוא אינטרס ראשון במעלה. מתנדבי זק"א אינם מעורבים בשיקולי החקירה ומתמקדים בטיפול בנפטר ובליווי המשפחות האבלות בשעתן הקשה, בהענקת מעטפת תמיכה וסיוע במיצוי זכויותיהן החוקיות.
"במקרים שבהם סיבת המוות אינה ידועה, כל מקרה נבחן לגופו תוך חתירה לבירור הנדרש מול הגורמים המוסמכים באמצעות חלופות מדעיות מוכרות, כגון נתיחה וירטואלית. חלופות אלו מאפשרות לרשויות האכיפה לברר את נסיבות המוות ולשלול פגיעה או רשלנות, מבלי לפגוע בשלמות הגוף. נתיחה פולשנית בנפטר היא מוצא אחרון בלבד. לפיכך במרבית המקרים מקבלים בתי המשפט את רצון המשפחה להימנע מניתוח פולשני כאשר ניתן להגיע לחקר האמת באמצעים פחות פוגעניים בנפטר".
תגובת משטרת ישראל: "כלל הפעולות מתבססות על הקבוע בחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958. בכל מקרה מוות מגיע קצין חקירות לזירה כדי לבחון אותה, לקבוע את נסיבות המוות ולשלול קיומה של עבירה פלילית. החלטת הקצין מתקבלת בהסתמך על מידע רפואי קודם, עדויות מהזירה, גביית הודעות מקרובי המשפחה ו/או אחרים שהיו נוכחים במקום ועוד. ככל שאין חשד לקיומה של עבירה, רשלנות או הזנחה, הרי שמתייחסים למקרה כ'מוות טבעי' ואין המשך חקירה. בהיעדר מידע מספק לקביעה זו או כאשר ישנם ממצאים המעלים חשד לקיומה של עבירה, הזנחה או רשלנות, נפתח תיק חקירה, ובהתאם לנסיבות תועבר הגופה לבדיקה על ידי רופא משפטי ו/או לנתיחה במכון לרפואה משפטית.
"יש לציין כי העברת הגופה לבדיקה ולנתיחה נעשית בהתאם לעמדת המשפחה בנושא זה ולקבלת אישור מבן משפחה כקבוע בחוק. במקרים חריגים תתבצע הבדיקה או הנתיחה בהסתמך על צו בית משפט. לעניין הקביעה כי ישנו פער בין מספר תיקי מקרי מוות לבין מספר החקירות הפליליות שנפתחו, לא ידוע לנו מקור הנתונים ועל כן לא נוכל להתייחס לנכונותם או לקביעה כי אכן מדובר בפער. משטרת ישראל פועלת בהתאם לחוק, לפקודות ולנהלים וברגישות הנדרשת בחקירת מקרים אלה. בנוגע לשאלת הרישוי למעונות, נושא זה אינו בסמכות המשטרה".
הכתבה הוכנה על ידי מיזם תיקון – עיתונות חוקרת לשיקום החברה הישראלית
