חלק חמישי: היום המאושר ביותר עם אמא
8.
בשבת יהיה יום ההולדת השביעי שלי. מיכל כבר דיברה עם בוב הנוצרי ואמרה לו שהיא רוצה לקחת אותי לעכו. יום ההולדת יוצא בדיוק בשבת ולבוב הנוצרי אין תירוץ לסרב והוא אפילו הציע את הטנדר שעדיין מחזיק מעמד ונוסע לחיפה ולעכו ולרמת הגולן, ובוב הנוצרי אפילו לקח אותי פעם לחרמון ושיחקתי בשלג כל היום, שלג אמיתי, לא כזה שיורד ונמס ונהפך לבוץ.
מיכל אומרת שניסע לעכו, נטייל בשוק ונלך לאכול באבו כריסטו, ונראה את הים ונטייל על החומה ונאכל מלבי וכנאפה ונקנה דברים יפים בשוק, ואני חוזרת על כל רשימת הדברים שנעשה באוזניהם של אריאלה ושל בוב הנוצרי והם צוחקים ואומרים לי שהם מקווים שאני אצליח לאכול את הכול, אבל אני בטוחה שאני אצליח כי אלה כולם דברים אהובים.
יום לפני, ביום שישי בערב, חיה שפירא אופה עוגת שוקולד ענקית ואומרת שנפרוס אותה כשאני אחזור מעכו.
"תשאירי מקום בבטן," היא אומרת לי, ויעקב בעלה, שמאז שאין להם את הבן שהיה להם, אליעד, לא מדבר בכלל ורק יושב על הכורסה בפינת הסלון וקורא בעיתון, מסיט לרגע את עיניו מהעיתון ואומר, "בטח שיהיה לה מקום, תמיד יש מקום לעוגה של חיה." אחר כך חיה מדברת בטלפון עם סבא וסבתא ומעדכנת אותם בתוכניות יום ההולדת שלי. הם כבר פחות ברוגז עם אמא אבל הם גם עוד לא שולם. זה מין באמצע כזה.
בבוקר אני מחכה לאמא ולבוב היהודי שיֵרדו למטה אלינו הביתה וייקחו אותי לעכו. כמו תמיד אצל מיכל הבוקר נמשך שעות אבל בסוף, לקראת הצהריים, היא ובוב היהודי מגיעים. בוב היהודי יושב בפינה ומגלגל סיגריה, והוא לא שם לב שבוב הנוצרי לא מכין לו קומקום קטן של תה כמו שהוא מכין כמעט תמיד כשמישהו נכנס אלינו הביתה, אבל אני שמה לב. אמא אומרת לי לפשוט את השמלה המשעממת שחיה שפירא קנתה לי (היא לא מזכירה את חיה, היא רק אומרת "השמלה המשעממת הזאת") ומוציאה מהתיק שלה את המתנה הראשונה שלי להיום: את השמלה הכי יפה שראיתי בחיים. היא בצבע תכלת ורקומים עליה חרוזים לבנים וכחולים בצורת לבבות קטנים ובשוליים שלה יש פעמונים קטנטנים והם משמיעים קולות גבוהים ונרעדים כשאני לובשת את השמלה ורצה למראה השבורה של אריאלה. ואז יש עוד מתנה: זוג נעליים שחורות גבוהות כמעט כמו מגפיים וקשורות בשרוכים. "קוראים לזה נעלי יתומה," מיכל אומרת. "זאת האופנה עכשיו בלונדון."
אחר כך מיכל מסרקת את השיער הארוך שלי שכולם אומרים שהוא אדום אבל באמת הוא רק ג'ינג'י. היא קולעת לי שתי צמות ארוכות ובקצה שלהן היא קושרת סרטים בצבע של השמלה, ואז היא כורכת את הצמות סביב ראשי ואומרת, "בואו נלך," והיא מתכוונת לבוב היהודי ואלי, ושנינו קמים אבל אריאלה עוצרת אותנו בקולה השקט.
"היא מוכרחה מעיל, קפוא בחוץ."
מיכל מתבוננת במעיל היחיד שיש לי, זה שאיתו אני גם הולכת לבית הספר, והוא בכלל לא מוצא חן בעיניה, אני יכולה לראות את זה. היא פושטת את מעיל עור הכבש הרקום שלה, זה שאני זוכרת מאז שיש לי זיכרון, ומלבישה אותו עלי. בו ברגע פושט בוב היהודי את המעיל שלו, מין מעיל שאולי היה פעם מעיל צבאי, רק שלא מזהים של איזה צבא, ומניח אותו על כתפיה של מיכל.
"ואתה?" היא אומרת.
"נקנה משהו בשוק," הוא אומר ולראשונה מאז שאני מכירה אותו הוא מוסיף עוד משפט שלם. "בואו נזוז, אנחנו צריכים להיות שם עד שלוש."
אני רואה שבוב הנוצרי מתפלא מאוד. אולי גם הוא לא שמע אף פעם משפט כזה ארוך מבוב היהודי, וגם זה שהוא אומר שצריך להגיע בזמן לאיזשהו מקום נראה מאוד מוזר כי הוא אף פעם לא מגיע בזמן לשום מקום.
"אבו כריסטו," אומרת מיכל פתאום. "חשבתי שכדאי שנאכל בשתיים."
"אם תצאו עכשיו אולי תגיעו בשלוש," אומר בוב הנוצרי ומוסר לבוב היהודי את המפתחות של הטנדר, נותן לי נשיקה ואומר, "כמה שאת יפה, ילדת יום הולדת."
כבר בדרך הם רבים. בחיים שלי לא שמעתי את אמא שלי רבה עם מישהו וזה מוזר. גם בוב היהודי לא רב אף פעם כי הוא בקושי מדבר, אז זה נעשה לי עוד יותר מוזר, לשמוע אותו ככה פתאום בקול מעוצבן וחסר סבלנות.
אני מנסה להקשיב אבל לא מבינה. נדמה לי שהוא כועס עליה בגלל שהתעכבנו אצל בוב הנוצרי ועכשיו הוא אומר שהאיש שלו לא יחכה לו. היא לא עונה.
"זה לא רק בשבילי, זה גם בשבילך, בשבילנו."
"בולשיט," היא עונה.
אני יודעת שזאת קללה. גם בוב הנוצרי אומר את זה לפעמים כשהוא כועס על משהו. לא עלי. הוא אף פעם לא כועס עלי.
שניהם משתתקים. אבל לא להרבה זמן. ואז מגיע הריב השני. הוא יותר גדול ויותר חשוב. הוא מפחיד אותי. הם מדברים עכשיו על לעזוב. לעזוב זאת מילה שאני לא אוהבת. היא מפחידה אותי נורא.
הם שוב מדברים על הקיבוץ. כבר שמעתי את בוב היהודי מדבר על זה שהוא רוצה להצטרף לקיבוץ חדש שעומד לקום באיזה מקום במדבר של ישראל אבל הפעם גם מיכל מדברת על מקום חדש, אבל זה לא קיבוץ ולא בישראל. היא רוצה לעזוב לניו מקסיקו.
"איפה זה ניו מקסיקו?" אני שואלת פתאום, אני פוחדת שהם לא זוכרים שהם צריכים לקחת אותי איתם אם הם מחליטים לנסוע למדבר שלהם.
שניהם מסתובבים אלי למושב שלי בספסל האחורי של הטנדר. מהבעת הפנים שלהם ברור שהם שכחו שאני שם.
"תסתכל קדימה," אומרת מיכל לבוב היהודי ואילו לי היא אומרת, "ניו מקסיקו זה באמריקה."
"איפה שנולדתי?"
"כן."
"ואנחנו נגור עם סיימון גולד?"
"לא."
אני חושבת על זה רגע. "אבל אני אבוא איתך לניו מקסיקו?"
היא מסתובבת אלי שוב ויש פליאה גדולה בעיניה החומות, היפות. "ברור שכן."
וכעבור עוד רגע היא אומרת, "אני חושבת שאת תאהבי את זה. יש שם הרים גבוהים פי שניים מהחרמון. יורד שם שלג אמיתי. שלג ממש. וגרים שם אנשים נחמדים שיש להם הרבה ילדים. וכלבים. וחתולים."
בוב היהודי משתעל. הוא משתעל נורא חזק כאילו יש לו ברונכיט כמו שהיה לי בחורף שעבר. אולי הוא צריך את הסירופ שנתנו לי. כשהוא משתעל מיכל מסירה את המעיל שלו הישן ומשליכה אותו על כתפיו. היא מחבקת אותו ומלטפת אותו והוא מרכין לעומתה את הראש הבלונדיני שלו כמו חתול, כאילו הוא אומר לה תודה על הליטוף. הם שוב חברים.
בעכו יש מלא אנשים אבל בסוף בוב היהודי מצליח למצוא חניה על המדרכה. גם באבו כריסטו יש מלא אנשים אבל מוצאים לנו מקום, ואני מקבלת את הכיסא שממנו רואים את הים. השמש פורצת פתאום מבין העננים הכהים ומסנוורת אותי ואני מכסה את העיניים, אבל מיכל אומרת שזאת קרן שמש שהעולם שולח לכבוד יום ההולדת שלי, וזה משמח אותי נורא לקבל מתנה גם מהעולם.
אני אוכלת צ'יפס והם אוכלים דגים. אני שותה קוקה קולה והם שותים בירה. אמא מסתכלת על הים ועל הים בלבד והיא שקטה מאוד בתוך הראש שלה. בוב היהודי עצבני והוא נראה משונה. הוא אוכל מעט ומהר, מתופף באצבעותיו על השולחן, מקפיץ את רגליו והעיניים שלו מתרוצצות לכל הכיוונים עד שהוא תופס מלצר ומבקש חשבון. הוא מוציא הרבה שטרות מהכיס, כל כך הרבה כסף ראיתי רק אצל סבא ואצל פואד, ומניח כמה לירות שצריך להניח על השולחן ואז אנחנו קמים ויוצאים, ואני מסתכלת בצער על קרן השמש שלי, שהיא המתנה שהעולם נתן לי ליום ההולדת אבל אני אצטרך להשאיר אותה כאן. אנחנו הולכים לשוק וגם שם יש מלא אנשים. בוב היהודי עומד בלי סבלנות בתור לכנאפה ולא מסכים להישאר. הוא כבר לא רעב, הוא אומר. הוא קובע עם מיכל להיפגש בעוד שעה בפלאפל שבכניסה השנייה של השוק ומסתלק.
אמא קונה לי כנאפה ואז אנחנו ממשיכות לשוק. היא קונה לי גם גלידה. ואחר כך אנחנו מסתובבות בין הדוכנים וכל האנשים מחייכים אלינו ואמא קונה לי סיכות לשיער וצמידים ושרשרת. היא אומרת שאנחנו צריכות ללכת למקום של החולצות והיא קונה שם שק מלא חולצות לבנות שהיא תצבע אותן עם אריאלה כי מזמן הן לא עשו את זה. היא אומרת שהיא המציאה דוגמה חדשה. היא אומרת שעכשיו אני כבר גדולה ושגם אני אוכל להשתתף בצביעה. ואז אמא אומרת שכבר חלפה שעה ואנחנו יכולות להתקדם לפלאפל. מתחיל להיות אפור והשמש נעלמת. בפלאפל אין אף אחד. הפלאפל סגור ואיש אחד אומר לאמא, "הם תמיד סוגרים כשזה נגמר."
"מה נגמר?" שואלת אמא.
"התערובת," אומר האיש.
האנשים של הפלאפל סגרו אבל את הספסלים בחוץ הם השאירו. הספסלים ממוסמרים לרצפה. אנחנו יושבות על הספסלים והראש שלי מתחיל ליפול כי אני כבר עייפה. אמא לוקחת אותי אליה ומושיבה אותי על ברכיה ומחבקת אותי אליה ואני פותחת את המעיל הגדול שלה, שעכשיו אני לובשת, ומנסה לעטוף אותה קצת, שלא יהיה לה קר, והיא צוחקת ומחבקת אותי ונותנת לי נשיקות על הראש ועל הפנים ועל השיער ועל השפתיים. אני אוהבת את אמא כל כך כי לפעמים היא עושה דברים פשוט ככה, בלי לדבר.
עוברת אולי עוד שעה ובוב היהודי לא מגיע. אני רואה שאמא מודאגת. ובינתיים גם מתחיל לטפטף. טיפות גדולות כאלה, ואחריהן פורץ גשם כבד ואנחנו לא יודעות לאן ללכת. אמא אומרת שהכי טוב שנחזור לטנדר, כי היא יודעת איך לפתוח אותו גם כשהוא נעול. אני מחזיקה חזק את שקית המתנות שלי וביד השנייה אני מחזיקה חזק את אמא. היא מחזיקה אותי ביד אחת ובשנייה היא גוררת את השק של החולצות.
"זה לא כבד," היא אומרת. "זה גדול אבל רך."
אנחנו מגיעות למקום שבו השארנו את הטנדר אבל הוא לא שם. אמא לא יודעת, היא לא בטוחה. היא מבולבלת ואני פוחדת כי אני רואה שאמא לא יודעת מה לעשות איתנו. היא אומרת, "בואי נלך רגע לכאן" ומסמנת על סמטה מחשיכה.
אנחנו פונות לסמטה שיוצאת מהשוק, ויש בה בתים מאבן שיש להם חלונות עץ או ברזל אבל הם כולם סגורים. ליד שער ירוק אחד אמא נעצרת וקוראת בקול, "בוב! בוב!" אני מצטרפת אליה וגם אני קוראת, "בוב! בוב!"
ואז אמא הודפת את השער ואנחנו נכנסות לשביל שבסופו יש בית עם דלת סגורה ואמא דופקת חזק על הדלת וצועקת, "עיסא! עיסא!" והדלת נפתחת והאיש שפותח הוא אולי עיסא כי הוא מסמן בראשו לאמא להיכנס ואנחנו נכנסות ובפנים די חשוך, אבל לא עד כדי כך חשוך כי אני מזהה מיד את בוב היהודי, ששוכב על איזו ספה ועיניו פקוחות אבל לא ממוקדות, וכשהוא רואה את אמא ואותי הוא מחייך בקושי, רק בחצי פה, חיוך עייף מאוד, ואמא מתנפלת עליו וממש זורקת את עצמה עליו ובהתחלה זה נראה כאילו הם מתנשקים, אבל היא מכה אותו באגרופים ובוכה, היא בוכה והוא הודף אותה ואת האגרופים שלה ברכות, בעייפות, רואים שאין לו כוח לעשות יותר מזה. עיסא אומר לאמא, "שבי, מיכל, אני אכין לכם תה," והולך למטבח. ואמא אומרת, "תודה, ותכין לו קפה בבקשה," והיא מתיישבת על השטיח ואני מתיישבת לידה. על השולחן הנמוך יש מקטרות וסיגריות ומאפרות ועיסא מגלגל סיגריה לאמא אבל היא מסרבת ומקררת לי את התה בנשיפות של הפה שלה.
אנחנו יושבים שם ככה עוד איזה שעה לפחות ובסוף בוב היהודי קם לאט לאט ומתיישב. הוא שותה קצת קפה. הוא מחייך אל אמא אבל היא לא משיבה לו חיוך. היא רק נועצת בו מבט ארוך ואומרת לו, "שקרן."
שניהם אומרים לעיסא תודה אז גם אני אומרת לו תודה על התה, ואנחנו הולכים לטנדר, שבוב היהודי מתעקש שהוא לא הזיז מרגע שהגענו לעכו ושזאת אמא שתעתה בדרך. בטנדר הם מארגנים לי את המקום על הספסל מאחור ואמא מסדרת לידי את שק החולצות ואומרת לי, "זה כמו מיטה, את יכולה לישון," ועוד לפני שהטנדר יוצא מהעיר אני שוקעת ונרדמת בתוך השק של החולצות, אבל את היד שלי אני מהדקת חזק סביב השקית עם כל המתנות, כי הפעם היא באמת מלאה באוצרות ואני זוכרת שיש חור ברצפה של הטנדר ואני פוחדת שאם אני ארפה מהשקית אז בזמן שאני אישן כל האוצרות יזלגו דרך החור ואני לא יכולה להיות בטוחה שאמא או בוב היהודי ישימו לב לדבר כל כך נוראי שעלול לקרות.
מתישהו בדרך אני מתעוררת. אמא צועקת על בוב היהודי. הצעקות שלה מוזרות כל כך. זה בטח בגלל שהיא כמעט אף פעם לא משתמשת בהן. הטנדר עומד בצד הכביש. בוב היהודי עושה משהו על הדשבורד. כשהוא מסיים הוא מתכופף ומנסה להריח את הדברים שהוא עשה אבל אמא מעיפה בידה את כל מה שיש שם. לרגע בוב היהודי עושה תנועה כאילו הוא רוצה להכות את אמא אבל הוא לא אומר ולא עושה כלום ורק מתניע ואנחנו נוסעים, אבל הטנדר מפסיק לנסוע ישר. הוא נוסע לכיוון אחד ואז לכיוון אחר ואז הוא שוב נעצר. אמא יוצאת מהטנדר ובוב היהודי מדליק סיגריה ואומר לה משהו באנגלית והיא עונה לו בעברית, "לא מעניין אותי הגשם. אתה שיקרת, למה שיקרת?" שוב הוא אומר לה משהו באנגלית. ויותר הוא לא מדבר.
בסוף היא נכנסת לטנדר ואני עושה את עצמי ישנה כי הם מפחידים אותי עם הצעקות ועם השתיקות האלה. אמא לא מסתכלת אחורה בכלל, אולי היא שוב שכחה שאני שם. בוב היהודי מתניע וממשיך לנסוע. הגשם כבד ונהיה קר כי הבד של הטנדר נרטב ונספג במים שגם מטפטפים פנימה. מתחילה העלייה הגדולה של הר מירון. כשירדנו לעכו אמא סיפרה לי שכאן יש מערות יפות על ההר ושעד היום יש אנשים שגרים בהן וישנים בהן וזה הבית שלהם. "שוכני המערות?" שאלתי. היא התפלאה מאוד מאיפה אני יודעת אבל אני יודעת הרבה דברים. בוב הנוצרי קנה לי בחיפה אנציקלופדיה שנקראת "תרבות" ויש שם הרבה סיפורים יפים עם תמונות גדולות.
אמא מגלגלת לעצמה סיגריה על הברכיים. כשהיא מסיימת היא מדליקה אותה ושואפת עמוק. בוב היהודי מבקש גם. היא מושיטה לו את הסיגריה, אולי היא רוצה סוף סוף להיות איתו שולם. קשה לי לדעת מה אנשים מרגישים אם אני לא רואה את העיניים שלהם, אבל רק לפי התנועות נדמה לי שזהו זה. תכף יגיע השקט ותכף היא תחזור להתנהג כמו תמיד והיא תהיה שקטה ואדישה ורכה. היא הבטיחה לי שכשנחזור הביתה נמדוד את כל התכשיטים ונעשה לכולם הופעה. אבל עדיין אין שקט מקדימה כי פתאום אמא מטלטלת את בוב היהודי ואני רואה שזה בגלל שהראש שלו צונח על החזה כמו הראש של יעקב שפירא כשהוא נרדם על העיתון ומתחיל לנחור, אבל בוב היהודי לא מתעורר ואמא תופסת את ההגה כי יש סיבוב גדול וחד אבל הטנדר ממשיך לנסוע ישר ואמא מנסה לסובב את ההגה אבל הטנדר רק צווח לאות מחאה, צווחה גדולה ואיומה כל כך עד שאני חושבת שזאת היתה אמא ולא הטנדר, אני לא יודעת מי צווח ככה ואנחנו מסתובבים והכול מתהפך, הראש שלי כואב ופתאום אמא נעלמת ובוב היהודי נעלם ויורד עלי גשם והשמים שחורים, ואפילו שהעיניים שלי פתוחות אני לא רואה כלום ואני מרימה את היד, והיא עדיין אוחזת בשקית של המתנות, אני יודעת את זה לפי המישוש, ואחר כך כל העולם נסגר.
9.
המון אנשים באו לבקר אותי בבית החולים בצפת. הם אמרו שבשבוע הראשון ישנתי כל הזמן. שהייתי רדומה. או מורדמת. "ישנת כמו שלגייה," סבא אמר. "תראו איזו ילדה יפה," סבתא אמרה ונתנה לי נשיקה. עשו לי ניתוח בראש ושמו לי בפנים ברזלים. זה מה שסבא אמר ופואד אמר, "עכשיו יהיו לך אנטנות, תוכלי לראות טלוויזיה מביירות."
בשביל להגיע עד לתוך הראש שלי היו צריכים לגלח לי את כל השיער. אמרו לי את זה מיד כשהתעוררתי כדי שלא אבהל כשאראה את עצמי במראה. לא נבהלתי. היו לי זיפים על הראש, כמו אלה שיש לבוב הנוצרי על הפנים בימים שהוא לא מגלח את הלחיים שלו ואת הרווח שבין ריבוע הזקנקן שמתחת לשפה התחתונה שלו לסנטר. אמא אמרה לי פעם שאם אני רוצה להבין מי זה בוב הנוצרי באמת, אני רק צריכה להסתכל על הפנים שלו, במיוחד על השפם ועל ריבוע הזקן. הסתכלתי, אפילו טיפסתי לו על הברכיים והסתכלתי עליו ממש מקרוב וגם נגעתי בכל החלקים של הזקן ושל השפם שלו, אבל לא הרגשתי שום דבר שונה. הוא היה אותו בוב הנוצרי שאני אוהבת.
גם הוא בא לבקר. וגם אריאלה. וחיה שפירא באה כל יום והביאה לי לאכול דברים שאני אוהבת. גם סבתא הביאה לי לאכול, אבל היא לא ידעה מה אני אוהבת והיתה טועמת מהקופסאות של חיה שפירא בזהירות, כאילו טעימה אחת יכולה להרוג אותה, ואז היא היתה מחכה שחיה תגיע ומבקשת ממנה את המתכון. ולמחרת היא היתה חוזרת עם המאכל הזה בדיוק, והיה יוצא לה טעים ממש, וכשהייתי אומרת לה את זה היא תמיד שמחה נורא והיתה פונה לכל מי שהיה בסביבה, בדרך כלל לסבא או לפואד או לבקה, ואומרת להם, תראו איזו ילדה.
כמה ימים אחרי שהתעוררתי ואחרי שהסבירו לי שיש לי קרחת ושלא אבהל מזה, סבא וסבתא הגיעו בבוקר עם פואד ובקה. אחר כך הגיעו בוב הנוצרי, אריאלה וחיה שפירא. אחר כך נכנסו הרופאה והאחות ועוד רופאה אחת, בלי חלוק. כבר ידעתי מה הם הולכים להגיד לי. בהתחלה הם מדברים ביניהם לידי כאילו אני לא קיימת. ואני שומעת הכול כי אני קיימת גם כשהעיניים שלי עצומות. כבר ידעתי שאמא נפגעה בראש ובבטן, שהיא איבדה המון דם, שכרתו לה את הטחול (לא ידעתי מה זה טחול) ושהיא חלתה מיד אחר כך בצהבת וכמעט מתה מזיהום בדם, ושהיא בקושי בהכרה וכשהיא כבר מדברת היא מדברת מבולבל. וידעתי גם שבוב היהודי מת. "נהרג על המקום," סבתא לנה אמרה לפחות עשר פעמים. אבל כעת הם החליטו שהגיע הזמן לדבר אלי ולא מעל הראש שלי.
"רובי," אמר סבא. ואז הוא השתתק. "רובין," אמרה הרופאה השנייה בלי החלוק. "את זוכרת איך נפצעת?"
"לא," אמרתי. לא זכרתי כלום על איך שנפצעתי. זכרתי כל תנועה שהיתה בטנדר בשניות שלפני התאונה, אבל זה לא מה שהיא שאלה.
"את יודעת שנפצעת קשה בראש, ושעשינו לך ניתוח, ושבקרוב מאוד את תהיי בסדר, נכון?"
"כן," אמרתי אפילו שלא באמת ידעתי אבל האמנתי לה, וגם כל מי שעמד בחדר באותו רגע הנהן אחרי כל מילה שהיא אמרה, אז גם להם האמנתי. ראיתי שזה מאוד חשוב לכולם שאני אאמין שהכול יהיה בסדר.
"איפה אמא?" שאלתי.
אז על זה בדיוק הם התאספו כאן בחדר ועל זה הם רצו לדבר איתי. היום הוא היום שאני אראה את אמא, ככה הם אמרו והם גם אמרו שחלפו עשרה ימים מאז התאונה. אמא במחלקה אחרת, שנמצאת קומה אחת למטה. הם אמרו שזאת מחלקה פנימית. עוד מעט נלך כולנו לראות את אמא. היא נורא חולה והיא לא יכולה לבוא אלי אבל יושיבו אותי בכיסא גלגלים וייקחו אותי אליה. היא שואלת עלי כל הזמן, הם אמרו.
"אמא עדיין בישראל?" שאלתי.
"כן," הם אמרו. "קומה אחת מתחתייך."
"עדיין חורף?" שאלתי.
כולם חייכו ואישרו שאכן כך. עדיין חורף.
"ואיפה בוב היהודי?" שאלתי אפילו שכבר ידעתי. הוא בגן עדן. זה מה שחיה שפירא היתה עונה לי בכל פעם ששאלתי אותה איפה הבן שלה, אליעד, כשהייתי רואה אותו בתצלומים הממוסגרים על המזנון בסלון. "הוא בגן עדן," היא היתה עונה בביטחון מוחלט.
הם לא מיהרו לענות והסתכלו כולם על הרופאה בלי החלוק. היא התקרבה אלי והתיישבה על קצה המיטה. "רובין," היא אמרה ולקחה את היד שלי ביד שלה. "בוב נהרג בתאונה."
"כן, נהרג על המקום," אמרתי.
"כן," היא אמרה. "וההורים שלו מאמריקה באו לארץ ולקחו אותו לאמריקה כי הם רצו שהוא ייקבר ליד הבית שלהם ולא בארץ רחוקה."
"לקחו אותו באווירון?"
חצי מהם ענו שכן וחצי ענו שלא. ורק סבתא לנה אמרה, "לא. בארון."
הביאו כיסא גלגלים. הושיבו אותי בו אבל הרופאה בלי החלוק ביקשה מכולם לצאת ואז היא ואני נשארנו לבד והיא אמרה לי שיש לה שלושה דברים חשובים להגיד לי. אחד, שאמא שלי אוהבת אותי מאוד. השני הוא שאמא שלי נורא חולה עכשיו ושאני אראה אותה היום רק לכמה דקות. והשלישי הוא שאני אהיה בסדר.
הנהנתי לעברה כי רציתי להתגלגל בכיסא, כבר היה לי משעמם לשכב כל הזמן במיטה. החדר שלי היה ממש ליד המעלית ולא הספקתי לנסוע הרבה על הגלגלים הגדולים. כולנו נדחסנו לתוך המעלית וירדנו קומה אחת. התגלגלנו החוצה לתוך מסדרון קצר מאוד שבקצהו היתה דלת שהיה כתוב עליה "פנימית ב'". נכנסנו והתגלגלנו עוד קצת עד שהגענו לדלת סגורה, והרופאה בלי החלוק דפקה עליה ואז נכנסה פנימה בלי לחכות לתשובה וסגרה אחריה את הדלת, אבל כעבור לא יותר מדקה פתחה אותה וניגשה אלי וגלגלה את הכיסא שלי פנימה.
בחדר היתה רק מיטה אחת ואמא שכבה עליה. ברגע שנכנסנו היא הפנתה אלי את הראש. כל השיער שלה היה במקום, ולא היתה לה קרחת כמו שלי וגם לא תחבושת על הראש ושום פצע. היא התחילה לבכות ממש חזק. "אמא, אל תבכי," אמרתי והתחלתי לבכות בעצמי. הרופאה בלי החלוק גלגלה אותי עד שהייתי ממש קרובה לאמא, שהושיטה אלי את שתי הידיים שלה. כשהגעתי הכי קרוב אליה שיכולתי נאחזתי בברזלים של המיטה שלה ונעמדתי ואז טיפסתי אליה ונדבקתי אליה וחיבקתי אותה. היא חיבקה אותי אבל הידיים שלה היו חלשות ולא היה כוח בחיבוק. פחדתי שאני אפול מהמיטה אל הרצפה וששוב ייפתח לי הראש וכל הברזלים ששמו לי יעופו החוצה. אז נצמדתי אליה יותר חזק. היא בכתה בשקט ואת הדמעות שלה הרגשתי, הן נפלו עלי כמו גשם.
"אמא, עדיין חורף," אמרתי לה.
היא ליטפה לי את הקוצים על הראש. "הרגתי אותך," היא אמרה. "הרגתי את הילדה שלי."
"לא נכון," אמרתי לה. "תראי, אני פה, אני לא בגן עדן. את לא הרגת אותי. רק את בוב היהודי את הרגת. ההורים שלו לקחו אותו לאמריקה בארון."
10.
כמעט חודשיים היינו בבית החולים בצפת. אותי רצו לשחרר קודם אבל כולם הסכימו שלא יהיה טוב שאמא ואני לא נהיה באותו בית חולים. כל יום הושיבו אותי בכיסא גלגלים ולקחו אותי לראות את אמא. לפעמים הייתי אצלה שעות. היינו קוראות יחד בספרים שסבא הביא לי וגם באנציקלופדיה "תרבות" שביקשתי מבוב הנוצרי להביא לי מהבית. היינו צוחקות. היינו אוכלות יחד ממגש האוכל של בית החולים ואמא היתה עושה פרצופים בלחם. חותכת עיניים ופה ומקשטת בירקות. אבל היו ימים בלי ספרים ובלי דיבורים. ימים שבהם היא לא דיברה ולא הגיבה לדיבורים שלי. היא גם לא בכתה יותר. רק הסתכלה עלי ולא אמרה כלום. בכל פעם שהיה יום כזה הייתי מגלגלת את עצמי החוצה למסדרון ומישהו מהצוות כבר היה מחזיר אותי למעלה.
בסוף הקוצים שצמחו לי על הראש לא היו כמו הקוצים שעל הפנים של בוב הנוצרי. הם היו רכים. השיער האדום שלי נעלם וכעת צמח שיער חום כהה. כשאמא ראתה שהשיער האדום לא חזר היא בכתה. עכשיו כבר היו יותר ימים של בכי מימים של צחוק. המבקרים התמעטו. אמא לא רצתה לראות אף אחד ועם אלה שבאו בכל זאת היא לא דיברה אף מילה. הייתי לבד שעות. קראתי באנציקלופדיה ובוב הנוצרי, שהיה יכול עכשיו שוב להיות בוב הרגיל כי בוב היהודי כבר היה מת אבל בכל זאת כולם כבר התרגלו לקרוא לו הנוצרי, היה מביא לי בכל ביקור כרך אחר ולוקח את הקודם.
אחר כך הגיע היום הגדול שבו באו סבא ופואד ולקחו אותנו לבית של סבא וסבתא בחיפה. אהבתי את הבית הזה, שהייתי בו אולי חמש פעמים עד היום, כי היתה בו מרפסת עם חלונות זכוכית ענקיים וראו משם את הים בכל הצבעים של הים, מאפור לבן ועד כחול ירוק, ולפעמים כל הצבעים היו בים באותו זמן. הכי אהבתי את הרגעים שבהם הים נראה כמו קרח בצבע כחול עמוק. הוא נראה כמו קרח קפוא אבל שביר, שאם משהו ייפול עליו, משהו כבד כמו בן אדם או השמש, הוא יישבר לרסיסים.
"הים כחול כמו קרח רק בסתיו," סבא אמר לי פעם כשהייתי אצלם בחג סוכות.
"למה רק בסתיו?" שאלתי, כי הבנתי שאצטרך לחכות עוד שנה כדי לראות את זה שוב, וידעתי שבכלל לא בטוח שאהיה כאן בעוד שנה, כי אמא ובוב היהודי דיברו כל הזמן על זה שהם אולי יעברו למקום אחר. לקיבוץ. כל הזמן, עוד לפני התאונה, היה לי כיווץ מפחיד כזה בלב כי פחדתי שהם ילכו לקיבוץ וישאירו אותי בראש פינה לבד.
אמרתי את זה לחיה שפירא יום אחד והיא אמרה, "הלוואי." אבל אני התחלתי לבכות ואז חיה שפירא התיישבה על הספה, הושיבה אותי על הברכיים שלה ואמרה, "רובין, את יודעת מה זה קיבוץ?" היא לא חיכתה לתשובה ואמרה, "יש שם ועדת קליטה. את יודעת מה זה ועדת קליטה?" גם הפעם היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה. "זה אנשים מהקיבוץ ששואלים הרבה שאלות ובודקים את מי הם מכניסים פנימה, לתוך הבית שלהם, כי קיבוץ זה כמו בית אחד גדול. זה משפחה אבל כולם אותו הדבר במשפחה הזאת, את מבינה?" לא עניתי והיא אמרה, "והם, אמא שלך, הם לא יכולים לעבור ועדת קליטה. שמה כולם עובדים מחמש בבוקר. הם, אמא שלך, רק הולכים לישון בחמש בבוקר. אז אל תדאגי, כי הם לא ילכו לשום קיבוץ. הם יישארו כאן." ויעקב הרים את העיניים מהעיתון ואמר, "עוד מעט כולם יעופו מלמעלה."
"אבל לא לקיבוץ," חיה אמרה. "הם יכולים להישאר בבית רגיל, כמו בני אדם."
"אלה לא בני אדם," אמר יעקב.
בבית סבתא הכינה לנו חדר, שנוכל להיות יחד, אמא ואני. החדר היה גדול ויפה, ומיד שאלתי את אמא איפה כל הצעצועים שלה, שנשארו לה מהילדוּת, אבל אמא אמרה שכשהיא היתה ילדה הם גרו בבית אחר ושלא היו לה בכלל צעצועים. ריחמתי על אמא וחיבקתי אותה.
"רק בובה אחת," היא אמרה פתאום.
כשהיא אמרה את זה נבהלתי נורא. זה כבר היה אמצע הלילה, אחרי שכבר ישנתי. זה היה חמש שעות אחרי ששאלתי אותה.
למחרת סבא אמר שהוא מוכרח ללכת לעבודה. "נגמרו הטיולים," הוא אמר לסבתא. "יש שם שלושים אנשים שמחכים שאני אבוא להגיד להם מה לעשות." ראיתי שסבתא מסתכלת על סבא במבט כזה. ידעתי שסבתא פוחדת להיות לבד עם אמא. יכולתי לראות את זה בדרך שבה היא לא פנתה אליה אלא רק אם היא היתה מוכרחה ובדרך שהיא הביאה לה אוכל או ספל תה והניחה אותם תמיד במרחק בטוח מאמא, כאילו אמא היא איזו חיית טרף מסוכנת שיכולה פתאום לקפוץ עליה, אפילו שסבתא טובה אליה ומטפלת בה יפה ומביאה לה אוכל.
אבל סבא בכל זאת הלך. אמא נשארה בחדר כל היום ויצאה רק לשירותים. לאכול היא לא רצתה אז סבתא הביאה לה תה. היא שתתה אותו בלילה כשהוא כבר היה קר והיה עליו קרום מגעיל, אבל היא לא הבחינה בזה בכלל. היא ליטפה לי את הראש ואמרה שהשיער החדש והחום שלי מאוד יפה אבל לא האמנתי לה. היא לא אמרה את זה בשמחה.
ככה עברו שבוע או אולי שבועיים ואולי חודש. בערבים פואד ובקה היו באים ופואד תמיד היה אומר איך שהוא היה נכנס, "מה שלום הבנות?" אבל איתי הם דיברו מעט מאוד ועם אמא אף מילה. אף אחד לא נכנס לחדר והיא גם לא יצאה. הם היו יושבים עם סבא וסבתא, מדברים קצת ונאנחים. לפעמים דיברו על המשפט. היה צריך להיות איזה משפט. היו צריכים לעשות לאמא איזה משפט, הם אמרו. הביאו לה כל מיני ניירות לחדר ולפעמים היא היתה קוראת אותם. לפעמים סתם זרקה אותם על הרצפה.
"היא חתמה?" סבתא היתה שואלת את סבא כל ערב. "היא חתמה?"
סבא היה רק נאנח. "מה את רוצה ממנה," הוא היה עונה לפעמים. "היא שבורה."
גם כשאמא כבר יצאה מהחדר זה היה רק עד למרפסת. היא ישבה שם מנותקת מהשיחה הכללית. היא ישבה אותו דבר אם היו שם אנשים או אם היינו רק אנחנו, וגם אם לא היה אף אחד. אם היינו יוצאים לטיול או לגלידה והיא היתה נשארת לבדה, כשהיינו חוזרים היינו מוצאים אותה באותו מקום כאילו היא לא זזה בכלל, כמו פסל. היא לא הגיבה למה שאמרו לה, כאילו הקשיבה כל הזמן לאיזו תוכנית רדיו שדיברה בתוכה, כאילו כל מילה מבחוץ יכולה להפריע.
"פָארוּקְט," אמרה סבתא לדודה בקה במטבח. "פארוקט. את זוכרת את המשוגע הגרמני הזה בפרדס?" בקה אמרה שכן, היא זוכרת. והן ישבו להן ודיברו כאילו אני לא שם, במטבח. נזכרו בטמפלר אחד, ככה הן אמרו שקראו לו, טמפלר, שיום אחד הוריד את כל הבגדים באמצע הקטיף בפרדס ורץ עירום (התביישתי אפילו לנשום כשהן אמרו את זה) וצעק הייל היטלר. "חמישה אנשים היו צריכים להחזיק אותו," אמרה סבתא. "את זוכרת?"
בסוף סבתא כבר לא היתה מסוגלת לסבול ואמרה לסבא שמוכרחים לקחת את אמא לרופא. סבתא פחדה לדבר על זה עם אמא אז היא לחצה על סבא. הוא בא לחדר שלנו ערב אחד ודיבר עם אמא, הוא אמר לה שצריך ללכת לרופא ושזה גם יעזור לה במשפט. אמא לא התנגדה ואחרי איזה שבוע היא הלכה עם אבא לרופא וכשהם חזרו היו לה הרבה חפיסות עם תרופות שהיא היתה צריכה להתחיל לקחת "תכף ומיד," אמרה סבתא לדודה בקה.
עבר עוד חודש ולאיזה זמן היה נראה שהרעיון של סבתא על הרופא ועל התרופות היה לא רע. אמא התחילה להיות פטפטנית. היא גם אכלה יותר. בוב הנוצרי הגיע בוקר אחד. לכבוד זה אמא ממש קמה מהמיטה והלכה למקלחת. אחרי שבוב גמר לשתות את התה ולאכול את העוגיות שסבתא הגישה לו הוא שאל אותי, "לאן את רוצה ללכת היום?"
"קח אותה לגן החיות," סבתא אמרה.
"לא, לא, לא," אמרה אמא. עכשיו היא נהייתה פטפטנית כל כך עד שהיא אמרה את אותה מילה שלוש פעמים. "החיות שם בכלובים והן אומללות. בואו נלך לים."
סבתא הסתכלה על בוב הנוצרי. "קר שם, הילדה תתקרר."
"ניקח מעיל," אמא אמרה. כבר לא היה לה את מעיל הכבשים הרקום. גם הוא נהרג בתאונה. עטפו אותי כמו שצריך וירדנו לחניה. בוב הנוצרי הראה לנו את המכונית הלבנה החדשה שלו. "חיפושית," אמא אמרה ואז היא גם צחקה. היא כמעט לא צחקה מאז התאונה. חשבתי שזה נהדר שהחיפושית של בוב הנוצרי מצחיקה אותה. אבל כשהם קיפלו את הכיסא הקדמי והושיבו אותי מאחור באמצע המושב והם שניהם התיישבו מלפנים, נשענתי קדימה כדי לראות את הנוף מכל החלונות, גם מהחלון הגדול שמלפנים, ואז נבהלתי פתאום נורא. צעקתי לבוב הנוצרי, "תיסע לאט!" אפילו שבכלל עוד לא התחלנו לנסוע, ובוב הנוצרי הסתובב אלי ואמר, "בסדר, רובין." ואחרי שהוא אמר את זה ידעתי שיהיה בסדר.
התפתלנו לאט כל הדרך למטה מההר אל הים. היה יום בהיר וקר ויפה. אמא הסבירה לבוב איך להיכנס בכביש הצר שיביא אותנו הכי קרוב למים. בוב הנוצרי החנה את המכונית והלכנו לאט בחול, עד לים. שלושתנו עמדנו והסתכלנו על הים ואמא אמרה לי, "אני תמיד יודעת מתי זה ים ומתי זה אוקיינוס, למרות שהם כאילו נראים אותו דבר. עכשיו אנחנו מול הים ואני יודעת שזה ים. אבל כשהיית תינוקת ממש קטנה היינו שתינו ככה מול האוקיינוס ואני ידעתי שזה אוקיינוס. לא ידעתי בגלל שאמרו לי אלא בגלל שכאשר עומדים מול ים וכאשר עומדים מול אוקיינוס מרגישים שזה לא אותו דבר."
אני זוכרת את כל המילים האלה כי אלה היו הכי הרבה משפטים שהיא אמרה לי בבת אחת כל החיים, וכי אלה גם היו המשפטים האחרונים שהיא אמרה לי לפני שהיא נעלמה.
אחרי שראינו את הים שיודעים שהוא לא אוקיינוס היא כבר לא חזרה לחדר שלנו יותר. היא ישבה כל הזמן על הספה בסלון, "יום ולילה," אמרה סבתא לדודה בקה, "יום ולילה. לא ישנה, רק מעשנת ומסתכלת מהחלון." ובקה ענתה בשתיקה, רק עם תנועה קלה של הראש, כמו שהיא תמיד עשתה.
אחר כך אמא התחילה לצחוק, אבל זה לא היה צחוק שמח. "צחוק משוגע," סבתא אמרה לדודה בקה. "צחוק משוגע." זה היה צחוק עמוק וחזק, לפעמים הוא היה יכול להישמע כמו בכי אבל התנועות היו תנועות של צחוק. הוא הגיע בהתקפים שהסתיימו לפעמים בדמעות של צחוק, דמעות שאמא ניגבה בעודה מיטלטלת מרעידות של צחוק. הוא גם הגיע בגלים. לפעמים היא צחקה כשהיתה לבד ולפעמים כשהיו אנשים בבית או סביב שולחן האוכל. האנשים, שהיו בעיקר פואד ובקה, חשבו בהתחלה שמישהו אמר משהו מצחיק ושאמא צוחקת בגלל זה והם צחקו יחד איתה, למרות שהם לא הבינו על מה היתה הבדיחה, הם רצו לשמח אותה ואת סבא וסבתא, הם רצו להראות שהם שמחים שהכול מתחיל להיות טוב יותר, והם רצו להראות שהם שמחים נורא שלאמא יש עכשיו מצב רוח טוב כל כך. אבל בתוך הצחוק הכללי והגדול, מהר מאוד סבתא גלגלה עיניים ואז הם הבינו שהם נפלו במלכודת הצחוק המשוגע. כי היה צריך להקשיב ולשים לב כדי לקלוט שאמא צחקה רק עם עצמה, ושזה לא היה צחוק משותף, זה היה כאילו אמא נמצאת בקולנוע משל עצמה והיא רואה סרט שמוקרן רק בשבילה והסרט הזה מלא בדברים מצחיקים ואמא צודקת שהיא צוחקת, כי היא צוחקת בכל המקומות הנכונים של התמונות בסרט שהיא רואה, אבל מבחוץ זה נראה כאילו היא מדברת עם עצמה. נזכרתי שחיה שפירא היתה מקריאה לי מהספרים של אליעד, שנשארו לה בבית אחרי שהוא מת. היה לה את "הרפתקאות דנידין הרואה ואינו נראה". דנידין היה פונה לאנשים ומדבר אליהם והם לא ידעו מאין מגיע הקול אבל הם היו אנשים מנומסים והם ניסו לענות לו ואז, כשהם ענו לו, זה נראה מבחוץ כאילו הם מדברים עם עצמם.
באמצע הקיץ הסבלנות של סבתא התפוצצה. זה היה כשאמא שכבה על הספה בסלון, הסתכלה באלבומי התמונות המשפחתיים ולא הפסיקה לצחוק. סבתא פחדה ממנה עוד לפני שהתחילו הימים של הצחוק המשוגע, אבל עכשיו היא כבר לא היתה יכולה יותר לסבול, ככה היא אמרה. "אני אזרוק את עצמי מהחלון," היא אמרה לדודה בקה. סבתא ודודה בקה ישבו באותו זמן במטבח. סבתא כבר בקושי נכנסה לסלון בימים האלה והיא היתה מתוחה ועצבנית. בקה כבר הפסיקה להעמיד פנים שהיא באה לבקר את אמא ואותי והיתה חומקת היישר למטבח. שם היא היתה יושבת שעות עם סבתא, שהיתה מבשלת כל מיני דברים ולפעמים שולחת אותם לפואד עם בקה, שלא אהבה לבשל אבל אהבה לאפות והיתה מגיעה תמיד עם סל קטן שהיו בו עוגות.
אמא היתה בסלון והיתה שקועה בפרצי צחוק עד דמעות. סבתא ידעה שאמא שוב מסתכלת באלבומים הישנים. אמא הסתכלה בהם בכל יום מחדש כאילו בחיים היא לא ראתה את התצלומים האלה. היו שם תמונות מהילדוּת של אמא, ומהחתונה של סבתא וסבא ושל פואד ובקה, ותמונות של הילדים שלהם ושל הנכדים שהיו להם, ארבעה במספר. היו שם תצלומים של דוד מוטל'ה ושל אשתו רייצ'ל ושל הבן שלהם שון. והיו שם גם תמונות של אמא של סבתא ושל אבא של סבתא ושל כל מיני דודים ישנים שאף אחד לא ידע בכלל איך קוראים להם. דווקא בחלק הזה הצדקתי את אמא. הדודים הישנים היו מצחיקים כי הם היו אנשים שאף אחד אף פעם לא ראה אותם. אלה היו תצלומים שעברו בירושה, וסבא וסבתא שמרו אותם אפילו שלא היה להם שום מושג מי הם האנשים האלה. את אמא הם הצחיקו נורא אבל לא רק הם. כל התצלומים הצחיקו את אמא. אני לא יודעת אם אלה היו הבעות הפנים של האנשים בתצלומים או הבגדים שלהם או התסרוקות שלהם או התנועות שלהם, אבל הם הצחיקו את אמא אפילו שהם היו המשפחה שלנו וחלק גדול מהם היו מתים, וידעתי שצריך לדבר יפה ובנימוס על אנשים שהיו מוכרים ואהובים ומתו פתאום, כי ככה חיה שפירא אמרה לי, שעל אנשים שמתו צריך לדבר יפה. אז נכון שאמא לא אמרה עליהם משהו רע אבל היא צחקה עליהם, על כולם, אפילו על התמונה היחידה שנשארה לסבא מהילדוּת.
פתאום היה רעש של כיסא שנופל על הרצפה. הרמתי את העיניים מהחוברות שקנו לי, שקראו להן חוברות השלמה. סבא וסבתא אמרו לי שאני צריכה לעשות את החוברות השלמה כדי שאוכל לחזור לבית הספר בשנה הבאה. אף אחד עוד לא ידע איפה אני אלמד בשנה הבאה אבל סבתא אמרה שבטח זה יהיה בחיפה. בעקבות רעש הכיסא שנפל סבתא התפרצה לסלון ודודה בקה רצה בעקבותיה, מושיטה ידיים לפנים כאילו כדי לתפוס את סבתא לפני שהיא מתפרצת לכביש. רציתי להגיד לאמא שתסתכל כי זה באמת היה מצחיק ואז סבתא התפוצצה.
"את צוחקת כבר עשרים וארבע שעות," צעקה סבתא. "כמה אפשר?"
לרגע היתה דממה. אמא לא ענתה. ואז היא הרימה זוג עיניים צלולות אל סבתא ודיברה בקול ברור וקר ומפחיד, כאילו זה לא היה הקול שלה בכלל, כאילו יש אישה אחרת בגוף של אמא. "אני מכוונת לארבעים ושמונה," היא אמרה.
למחרת היה יום שבת ואז קרו כל הדברים הרעים. הם קרו לפנות ערב ומאז התחלתי לשנוא את מוצאי שבת. תוגה נופלת עלי ואני לא יכולה להיפטר ממנה. זה לא משנה איפה אני בעולם ומה אני עושה. סקס, סמים או רוקנרול. אם זה שבת בערב אני עצובה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-13 של הספר.
מרים קוץ / בייבי בלוז
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תמר אגמון
עורכת הלשון: סיגל גפן
סדר: טפר בע"מ
עיצוב הכריכה: נועה שניר
התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)
ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
