חלק רביעי: בוב הנוצרי ובוב היהודי
7.
בסוף הקיץ הגעתי לראש פינה. וכמו שהגעתי לסן פרנסיסקו בשעת בין הערביים, כך היה גם כאן. זאת כנראה השעה שלי להגיע למקומות. זה היה סימן טוב. בתחנה ירדתי מהאוטובוס וראיתי חנות מכולת קטנה שהיתה דומה מאוד לחנות המכולת במישֶן, רק שכאן לא היו שולחנות בחוץ ואף אחד לא ישב ושתה בירה. המכולת הקטנה כמעט נעלמה בינות לעצי האיקליפטוס הגבוהים, שכעת, לקראת סוף הקיץ, נראו עייפים ודהויים. על גג המכולת היו שלטים גדולים של פרסומות. כבר שכחתי מכל השמות האלה, שוקולד עלית ובירה גולדסטאר. פתחתי את העגלה המתקפלת של רובין והשכבתי אותה בפנים. היא ישנה וגם לא היתה רעבה כי האכלתי אותה. כל הדרך היא מצצה ביסקוויטים וגם לחמנייה שקניתי לה בשדה התעופה. היו לי כמה קופסאות פורמולה וגם כמה צנצנות של מחית ירקות ובשר, אבל את זה שמרתי למקרה חירום, ובינתיים הוא עוד לא הגיע. היא כבר בת שמונה חודשים ונדמה לי שהיא לומדת להסתדר. בקרוב היא גם תלמד ללכת ותהיה עצמאית לגמרי.
נכנסתי למכולת ורציתי לבקש בקבוק בירה, אבל בעל המכולת הסתכל עלי בסקרנות, והיו שם עוד שני קונים וגם הם הסתכלו עלי בסקרנות. עלי ועל התרמיל העצום שלי. ועל העגלה שלי. ועל התינוקת שלי. לא היתה ידידותיות בסקרנות שלהם. זאת היתה סקרנות ישראלית, לא אמריקאית. זקנה אחת חייכה לרובין, אבל רובין היתה שקועה בשינה.
הזקנה אמרה, "הוא שלך?"
"היא תינוקת," אמרתי. "והיא שלי."
למה שמישהו ישאל בכלל שאלה כזאת. קצת נבהלתי מהמכשפה הזקנה. אז קניתי רק בקבוק מיץ אשכוליות ופניתי אל כביש האספלט הצר שטיפס למעלה אל המושבה.
למעלה, למעלה, למעלה, לשם אני רוצה להגיע. לשם אמרו לי לבוא. אמרו לי שבקצה הכביש, ממש בסופו, יהיה רחוב, ובקצה הרחוב בצד ימין למעלה, ממש בנוי על צלע ההר, יהיה המלון. המלון, הסבירו לי, הוא לא באמת מלון. הוא אולי היה פעם מלון אבל עכשיו הוא בניין נטוש וכל אחד יכול להיכנס ולקחת לעצמו חדר. או לפחות פינה.
ואיך אני אזהה שזה המלון? אני אשאל את האנשים ברחוב. ואמרו לי שגם אם לא יהיו אנשים ברחוב בכל מקרה אני אדע, כי זה הבניין היחיד הגבוה ברחוב, בניין שיש לו כמה קומות. השאר הם בתים נמוכים, ויש להם רק קומה אחת, אולי אחת וחצי, אבל לא יותר.
עליתי למעלה ודחפתי את העגלה והודיתי בלבי לסיימון שחשב על הרעיון של העגלה כי העלייה היתה תלולה מאוד, ואם הייתי צריכה לשאת את רובין השמנמנה על הידיים ואת התרמיל הגדול על הגב, היה לי הרבה יותר קשה לטפס.
האוויר היבש והחמים שקידם את פני כשירדתי מהאוטובוס התחלף לו לאט בצינה. הוצאתי מהתרמיל את מעיל עור הכבש הרקום והנחתי אותו על רובין, שלא יהיה לה קר. משני צדי הכביש נראו בתי אבן קטנים שאליהם היו צמודות גינות נאות ומטופחות. לחלק מהבתים היו גגות רעפים אדומים. חשבתי שאולי ככה נראים הבתים באירופה. אף פעם לא הייתי בשום מדינה באירופה אבל ראיתי בתמונות. בתי כפר עם גגות רעפים אדומים ועם ארובות. זכרתי שהחסידות מקננות בארובות. האם הן מקננות גם כאן, על גגות הרעפים האדומים האלה? לא, לא יכול להיות. לכאן הן באות כששם קר. לשם הן חוזרות באביב ושם הן מקננות. שם הוא הבית שלהן, במזרח אירופה. איפה שפעם היה הבית של אבא שלי.
לא היה כמעט אור בחלונות אף על פי שהשעה היתה רק קצת אחרי שבע בערב, אולי שמונה. פה ושם היה אור כחלחל של טלוויזיה, אבל באופן כללי נראה שאנשי המושבה כבר מתכוננים ללכת לישון.
בינתיים הבתים נגמרו וכביש האספלט התחלף לו פתאום בכביש אבנים מעוקמות, שביניהן צצו פה ושם עשבים שוטים. כעת העגלה התקדמה לאט ובכל דקה אחד הגלגלים נתקע בין אבני המרצפת הישנות, השקועות באופן לא אחיד, כי הזמן לא משפיע על החומר במידה שווה. והייתי צריכה להרים את העגלה ולחלץ את התינוקת שלי מהמהמורות. לאוויר היה טעם של אבק. צריך פה גשם סן פרנסיסקו שכזה, חשבתי, גשם שנמשך ארבעה ימים וארבעה לילות ושוטף את הכול.
הריח של האבק התערבב עכשיו בריח שעלה מהחיתול של רובין. עצרתי והחלפתי לה חיתול. נשארו לי עוד עשרה חיתולים חד פעמיים. סיימון מצא אותם בדראגסטור והביא לי אותם בהבעת ניצחון. אבל שמתי אותם בצד ולא השתמשתי בהם. אז הוא לא הבין למה, אבל אני כבר התחלתי לתכנן את המסע הזה וידעתי שהם יהיו הרבה יותר נחוצים בדרך, כשלא יהיה לי איפה להשרות ולכבס. רובין מלמלה קצת בזמן החלפת החיתול אבל לא ממש התעוררה. תינוקת טובה שכזאת, סיימון תמיד אמר. תינוקת טובה שכזאת. גוּד בייבי. המשכתי לטפס במעלה ההר ושמחתי שלא לקחתי את רוב בגדי החורף והשארתי אותם אצל סיימון. זה היה הופך את הטיפוס לכבד עוד יותר. הוא אמר שהוא ישלח לי אותם בחבילה. הוא היה כל כך טוב. הוא חשב על הכול. הוא לא רצה שאני אלך.
"הסתדרנו כל כך טוב, את ואני," הוא אמר.
"כן," אמרתי. "הסתדרנו טוב מאוד."
"אני רוצה לבוא איתך לאן שאת הולכת," הוא אמר. לא ידעתי איך להסביר לו שאני מוכרחה ללכת לשם לבד. שאני מרגישה שהחיים שלי צריכים להתחיל מחדש ושם יהיה המקום שלי, ושהוא לא יכול לבוא איתי, כי אם הוא יבוא זה כבר לא יהיה המקום החדש. אני חושבת שבחודשים שבהם הייתי עם סיימון הבנתי בבהירות שאני לא מתאימה להיות בת זוג קבועה. לא שלו ולא של אף אחד אחר.
אבל הדבר הכי ברור היה שלא הרגשתי שאני אוהבת אותו במקומות שבהם רציתי להרגיש את זה. את הגוף שלו כן, לפעמים כן, אבל לא הרגשתי את הדבר הזה שרציתי להרגיש, את הרגע הזה של הריתוך בין הנשמות, כשהוא זה אַת ואַת זה הוא ואת מרגישה שאת גרה מאחורי העיניים של מישהו אחר, בתוך העור של מישהו אחר. אני חיפשתי את הרגע הזה כל החיים שלי אבל עוד אף פעם לא הרגשתי אותו. לא ידעתי איך זה יהיה כשזה יקרה, אבל כן ידעתי מה זה לא יכול להיות. וזה לא היה יכול להיות עם הזהירות של סיימון. אני לא אהבתי את הזהירות שלו. את הזהירות האחראית שלו. הוא חי תמיד באמצע. רגל אחת הולכת לאיבוד והרגל השנייה נשארת יציבה. הוא היה צייר אבל גם המשיך ללמוד בקולג'. הוא עישן מריחואנה אבל אף פעם לא לבד, רק עם חברים. הוא רב עם ההורים שלו אבל כל שבועיים שלושה נסע לבקר אותם בהַאלְף מוּן בֵּיי. הוא אף פעם לא הציע לי להצטרף. יכולתי להבין למה. ההורים שלו היו ודאי מתפלצים. ממני, מהתינוקת שבטח הם היו חושבים שהיא שלו. בגלל שהוא היה זהיר כל כך לא היה להם מושג איך הוא חי באמת. זה לא היה כמו עם ההורים שלי, שכבר התרגלו שבכל פעם שאני מצלצלת משהו חדש ונורא ייכנס להם לשגרת החיים. אני הייתי הרכיב שלא מתחבר לכלום במשוואה של הבורגנות שלהם, הסיכה בבועה, טוב, זה הם שהתחילו עם כל הבלגן במשוואה, לא אני. אבל סיימון היה ילד טוב ומההורים שלו כל זה נחסך. הוא לא סיפר להם כלום והם לא ידעו כלום. חיו להם בעיירה שקטה ויפה שלמפרץ שלה יש צורת חצי ירח, ובחלומות שלהם הבן שלהם יהיה בקרוב בוגר קולג' מצטיין ופרופסור לאמנות. ואולי הוא באמת יהיה. לא היתה לו שום כוונה להרים את הרגל הראשונה, שניצבה איתן בתוך העולם הנורמלי, ולצרף אותה לשנייה, שעפה באוויר. הוא לא עמד להחליט אם עליו לצלול או לעוף, לשקוע או להיעלם. אבל אני כן. אני רציתי ללכת, ללכת, ללכת עד הקצה, עד שלא אזכור מאיפה התחלתי את הדרך ועד שאשכח למה התחלתי. והדרך הארוכה הזאת, היא תהיה כל חיי. לא היה מה לעשות עם זה, סיימון ואני דיברנו בשפות אדם שונות.
"תשמרי עליה," הוא אמר לי בשדה התעופה. אני הלכתי עם העגלה הריקה והוא החזיק את רובין. "תשמרי עליה," אמר ומסר לי אותה. לקחתי אותה ממנו וחיבקתי אותה וקשרתי אותה אל גופי, כי את העגלה היה צריך לשלוח לבטן המטוס. בכלל לא עניתי לו. ברור שאני אשמור עליה. אני אמא שלה והיא שלי. אבל הוא כל הזמן התנהג כאילו היא שלו וכאילו אני לא יודעת לשמור עליה טוב מספיק. אולי בגלל זה המכשפה הזקנה במכולת שאלה אם התינוק הזה שלי. אולי היא הסתכלה עלי וחשבה, הבחורה הזאת לא יודעת לשמור מספיק טוב על תינוקות. אבל בטח שאני יודעת. תינוקת קטנה. רובין שלי.
עצי האיקליפטוס רשרשו ברוח והשירו כמה עלים יבשים עלי ועל רובין. היא עדיין ישנה, למרות עשרות הפעמים שהעגלה שלה נתקעה באבני הכביש המעוקמות. את הרחוב העליון זיהיתי פשוט מפני שזה היה סוף העלייה. לא היו יותר בתים אחריו, רק ואדי מצד אחד וצלע הר תלולה מהצד השני. הרחוב ניצב לכביש שבו עלינו והיו בו בתי אבן קטנים משני הצדדים, נמוכים ממש. הלכתי לי לאורך הרחוב, פעם משמאל ופעם מימין, והבתים בצד הנמוך לא היו גבוהים בהרבה ממני. בחלקם היו סורגי ברזל במקום חלונות, אבל סורגים מרווחים כאלה, שציפור יכולה לעוף דרכם פנימה או החוצה ואפילו חתול יכול לצאת ולהיכנס. בצד השני של הרחוב היו בתים מעט גבוהים יותר, רק בגלל שהם היו בנויים על צלע ההר. מדרגות אחדות הובילו אליהם, מדרגות לא שוות בגובהן, היו צרות ורחבות וגבוהות ונמוכות, הכול יחד. מעקות עץ שבורים למחצה עמדו לצד המדרגות, מדמים משענת שלא באמת יכולה לעזור.
גם כאן הרחוב היה עשוי אבנים מעוקמות אבל הן היו גדולות ורחבות יותר והעגלה של רובין קרקשה רק קצת. פה ושם בקע אור צהוב קלוש ורך מהבתים. אור נרות או מנורות נפט. מאחת החצרות נשמעה צניפת סוס. למרות הרעש שהקימה העגלה ואף על פי שהחלונות היו פתוחים, איש לא ניגש להציץ בנו. אפילו כמה כלבי כלאיים שישנו על המרצפות בפתחי הבתים, כאילו ניסו לשאוב מהן קצת קרירות בסופו של יום חם במיוחד, לא טרחו לנבוח עלינו, לכל היותר זקפו אוזן מדובללת תוך כדי שכיבה, כאשר חלפנו על פני כל הרחוב הצר והקצר מצד אחד, ואז בחזרה מצדו השני. הכוכבים זרחו גבוהים ברקיע, החשיכה העמיקה. נשמעה המיה קלה שבקלות, תערובת של דיבור מהוסה, מוזיקה רחוקה, כלב נובח מאי שם כמענה ליללה רחוקה של תן. אני הייתי בחוץ וכאילו זרה לכל ההתרחשויות השקטות האלה שבתוך הבתים, אבל ידעתי שאני שייכת. ידעתי שכבר כעת אני חלק ממה שקורה שם בפנים אף על פי שעוד לא התקבלתי. זה היה כמו בפעם הראשונה שהגעתי לחוף בווניס. צעדתי עם אודי עד שהרגליים שלי נגעו במים הקרים כקרח של האוקיינוס השקט, שהוא בכלל לא שקט ויש בו גלים גבוהים כמו קירות. היה כבר ערב ואנשים ישבו סביב מדורות וניגנו ועישנו. לא הכרתי אף אחד אבל ידעתי שלא משנה היכן נבחר להתיישב אני אהיה שייכת. אני מכאן.
התיישבתי על חומת אבן נמוכה ורחבה בקצה הימני של הרחוב. מעליה התנשא מבנה בן שלוש קומות, אולי ארבע, קרוע ופרוץ. לא היה לו גג שלם, החלונות היו גדולים ושבורים או שבכלל לא היו, ובמקומם נותרו רק פתחים רבועים. פה ושם ריצדו להבות של נרות, וּוילונות מאולתרים שנראו כמו צעיפים דקים נתלו במקום שבו היו צריכים להיות החלונות והתעופפו החוצה ברוח ואז נהדפו בחזרה פנימה. רובין עדיין ישנה ואני כרסמתי פירור גדול מהלחמנייה שלה, שמצאתי זרוק בקפל של מזרן העגלה. בתזמור לא מתואם נשמעו כמה גניחות אורגזמיות שבקעו מאחדים מהחלונות הפעורים של הבניין השבור. זה המקום. כאן יהיה הבית החדש שלי. זה המלון שעליו אמרו שכל אחד יכול להיכנס ולקחת לו חדר. אמרו לי שאין בו מים אבל יש מעיין בוואדי שבקצה האחר של הרחוב. ידעתי גם שאין במלון חשמל אבל מי צריך חשמל.
התכוונתי להיכנס למבנה ולחפש לי מקום כשהאורגזמות של סוף הערב התחילו לנקב את השקט. זה עיכב אותי קצת. הדלקתי סיגריה והמשכתי לשבת על המעקה. חיכיתי עוד.
ואז נראה ברחוב גבר צעיר שאחז ספר בידו. עוד מעט אני אדע שקוראים לו רוברט סטיבנסון, אבל בשלב זה הוא היה רק גבר צעיר שפסע ברחוב קטן וכמעט חשוך לגמרי וריק מאדם. מחר הוא יספר לי שהוא בן עשרים ושמונה ושהוא הגיע לישראל מוויסקונסין. הוא עשה את כל הדרך עד הנה כדי להשלים את הדוקטורט שלו בלימודי המזרח התיכון. הנושא שלו היה משהו על קרבות שריון ברמת הגולן וגבולות 67', והמנחה שלו היה פרופסור מאוניברסיטת חיפה. כדי להשתמש בתבונה במלגה הצנומה שלו וגם כדי להיות קרוב יותר לאזור המחקר, התגורר סטיבנסון בצפון. בהתחלה בחצור הגלילית, אחר כך בקיבוץ כפר הנשיא וכעת בראש פינה.
סטיבנסון לא היה מתושבי הרחוב העליון. הבית שלו היה באמצע המושבה בערך, בדיוק איפה שנגמר כביש האספלט, היכן שהתגוררו האנשים הרגילים. היו לו מעט מאוד חברים למעלה, והוא היה עולה אליהם מדי פעם כדי לשמוע מוזיקה ולפטפט באנגלית. בעוד שבועיים אני אדע שרוב הדיירים של הרחוב העליון לא חברים שלו ואפילו משתתקים כשסטיבנסון נכנס לחדר. למרות שהעיסוק שלו בענייני צבא היה קשור רק לאוניברסיטה, הוא הרי היה אמריקאי ונוצרי ולא שירת בכלל בצבא, לאחדים מהם זה הספיק כדי לראות בו סוכן שב"כ. ומכיוון שהשב"כ היה דומה בעיניהם למשטרה, היו כאלה שאפילו לא עישנו לידו חשיש, מה שדי צמצם את המעגל החברתי שלו. הוא לא היה יכול ללכת ולהגיד לכל האנשים ברחוב העליון שהג'וינטים שלהם לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של כוחות הביטחון, ושאולי הם מעניינים רק את חברי המועצה ואת רוב התושבים הוותיקים, שקראו להם חשישניקים וסרחנים וביטניקים ופרזיטים, תלוי בדובר ובגילו.
אבל בערב הזה, בשעה המאוחרת הזאת, עדיין לא ידעתי כלום. הבחור נעצר לידי ובעזרת מעט אור הירח שהיה נראו בבירור גם תווי פניו. עיניים כחולות נוקבות, אף ישר ושפם פרנק זאפה שחור ומפואר, כולל החלק המפורסם שמתחת לשפה התחתונה. לרגע האחד הזה לאור הירח המחסיר זה היה מספיק מעניין בשבילי ואישור מוחלט לכך שהגעתי למקום הנכון.
הפרנק זאפה התחיל לדבר איתי.
"היי."
"היי," אמרתי גם אני.
"אני לא מדבר עברית כל כך טוב," הוא אמר.
"אז תדבר אנגלית," אמרתי לו באנגלית. כבר היה לי קצת יותר ביטחון עם האנגלית שלי.
"אני רוברט סטיבנסון. בוב."
"הַיי, בוב. אני מיכל," אמרתי, "וזאת," הצבעתי על רובין שישנה בעגלה, "זאת רובין."
בוב אמר, "הַיי, רובין."
הוצאתי את קופסת גלגול הטבק וגלגלתי עוד סיגריה. "רוצה?"
"לא, תודה," אמר בוב. "אני הולך לישון."
"אוקיי," אמרתי. "לילה טוב."
אבל נראה שבוב לא מאוד ממהר ללכת לישון. הוא הסתכל על התרמיל הגדול שלי, שהיה מוטל על הארץ, הוא הסתכל על העגלה, הוא הסתכל עלי. אבל המבט שלו נשא את הסקרנות האמריקאית. זאת שהיא בלי ביקורת, רק עם סקרנות.
"את גרה פה? לא ראיתי אותך אף פעם."
"אפשר להגיד שכן," אמרתי.
"איפה?" שאל בוב והסתכל לצדדים.
הצבעתי על המלון. "שם."
"אז איך אף פעם לא ראיתי אותך? לא הייתי שוכח אחת יפה כמוך."
הוא התחיל איתי. כך היה נדמה לי.
"כי רק עכשיו הגעתי."
"אז עוד אין לך מקום שם?" שאל בוב.
"עדיין לא," אמרתי.
"אז איפה תישנו הלילה?"
"אני לא יודעת," אמרתי, "עוד מעט ניכנס פנימה ונמצא."
בוב חשב קצת ואז אמר, "יהיה לך מסובך להתמקם שם בלילה. אף פעם אי אפשר לדעת כמה אנשים יש שם בדיוק. אולי בכלל מלא לגמרי."
"אני אסתדר."
"ויש שם חדרים שאין להם תקרה. ויש קירות שמתפוררים. בלילה יהיה לך קשה לראות איפה את מתמקמת. חושך, ברזלים, מסמרים, זכוכיות, אבנים. ותביאי בחשבון גם יתושים."
"אתה בטוח שלא שכחת כלום?" אמרתי.
"פרעושים, עכברים," דקלם בוב כמו שאומרים את המכות בהגדה של פסח. בחור מצחיק.
"אני אסתדר," אמרתי שוב.
"אבל היא לא תסתדר," אמר בוב והצביע על רובין.
"אם אני אסתדר אז גם היא תסתדר," אמרתי.
בוב לא התרשם מעקרון האמהות הכי חשוב שאימצתי לעצמי עד כה. "אין שם מים. יש פשפשים במזרנים. קרציות מהוואדי."
שאפתי מהסיגריה. "תגיד, איך מסתדרים עם זה אנשים שגרים למשל בהודו?"
"אני לא יודע. אף פעם לא הייתי בהודו. אני משער שזה שהם הודים עוזר להם מאוד."
רק בעוד כמה ימים אני אדע שבוב אוהב מאוד להגיד "אני משער", אבל עכשיו עוד לא ידעתי את זה, זה היה ה"אני משער" הראשון שלי ושל בוב סטיבנסון. אבל יהיו עוד הרבה.
"טוב, אין לי מקום אחר ללכת אליו."
בוב אמר, "את יכולה לבוא אלי. יש לי חדר ריק בבית."
"אתה גר כאן?"
"יותר למטה. קרוב לדואר."
אחרי שעליתי את כל העלייה הזאת לא נראה לי הגיוני לעשות את כל הדרך בחזרה למטה. "אני לא יודעת."
בוב אמר, "בואי רק ללילה אחד. מחר בבוקר נראה מה לעשות."
וככה קמתי ומעכתי את הסיגריה על הארץ. בוב לקח את התרמיל ואני דחפתי את העגלה. חזרנו בדרך עם האבנים העקומות ועכשיו הגלגלים נתקעו פחות כי באופן טבעי העגלה ביקשה להידרדר למטה. הרוח נשבה בין ענפי האיקליפטוס ומחטי הברושים ורובין עדיין ישנה כאשר נעצרנו ליד שער צבוע בכחול בהיר ובוב דחף אותו ופסענו בשביל אל בית חד קומתי צבוע בגוון צהוב מוזר ונכנסנו פנימה, ואני עוד לא ידעתי אז שאני גרה עם בוב שהוא בוב הנוצרי כי בוב היהודי עוד לא הופיע, ולא היה לי למי להשוות ובין מי למי ליצור בידולים.
בבית של בוב היה חשמל והוא הדליק את האורות והראה לי את החדר שלי, שהיה די חשוף. צלב עם ישו צלוב עליו היה תלוי על הקיר שמעל המיטה הגדולה, הצמודה לקיר. שטיח צבעוני קטן היה מונח לרגליה. בצד היה שולחן קטן ולידו כיסא. החדר היה נקי והיתה בו רכות. הצבעים. השקט. אפילו ישו המעונה נראה כמשלים עם גורלו.
רובין התעוררה והתחילה לבכות.
"היא בטח רעבה," אמר בוב. "וגם את. אני אכין דייסה."
והוא עמד ובישל דייסת סולת עם חלב וחמאה וסוכר וקינמון. ברגע שהרחתי את הריח של החמאה והקינמון נזכרתי בבית, באבא ובאמא.
"יש לך טלפון?" שאלתי.
"לא," אמר בוב, "אבל הדואר ממש כאן קרוב. מחר בבוקר אראה לך."
הוא חילק את הדייסה לקעריות וכולנו אכלנו. את הדייסה של רובין קיררנו על אדן החלון. הטעם הזה, הוא ממש הכאיב לי בגוף. מכל הדברים שהיו בבית כשהייתי קטנה, את דייסת הסולת הכי אהבתי ותמיד כשהייתי אוכלת אותה (לנה בישלה דייסה רק בחורף) חשבתי על זהבה ושלושת הדובים. והייתי חושבת שבדייסה של הדובים הגדולים בטח היה בשר עם עצמות ודם אבל בקערית של הדובון היו רק סולת וחלב וחמאה וסוכר וקינמון ובגלל זה זהבה לא יכלה לעמוד בפיתוי.
"הצלב הזה שלך?"
"לא. אמנם אבא שלי כומר, אבל אני לא נוסע בעולם עם צלב. לא, זה נשאר מהדיירים הקודמים. הם היו כאלה " הוא חיפש את המילים.
"ג'יזֶס פְריקְס?"
בוב צחק. "כן, משהו כזה בדיוק. אם זה מפריע לך אני יכול להוריד את זה."
"לא, מה פתאום," אמרתי. "לא מפריע בכלל."
ואחרי הדייסה הטובה שקענו למיטה הרכה, רובין קרובה לקיר ואני לצדה וישו מעלינו, ובוב נשאר במטבח ושתה עראק וקרא ספר באנגלית על טנקים שנקראו פטון.
כבר בבוקר שאחרי הדייסה שאלתי את בוב איך אני יכולה לגור ברחוב העליון. הוא רק משך בכתפיים. "כמו כל אחד," הוא אמר. "תעלי, תראי אם יש בית פנוי, בית נורמלי, עם גג ומים בברזים ואולי אפילו חשמל, תבררי מי הבעלים ותשכרי את הבית." זה נראה לי כמו די הרבה פעולות לעשות בבת אחת. הלכתי לחדר ועשיתי מדיטציה וזה עזר לי להתרכז. החלטתי להתחיל בפעולה אחת בכל יום. ההליכה לדואר נבחרה להיות הפעולה הראשונה. וזה נראה לי רעיון טוב כי שם אוכל לקנות הרבה אסימונים ולהתקשר לאבא ולבצע פעולה נוספת, לקנות מעטפה ובול ולשלוח מכתב לסיימון כי הבטחתי.
הלבשתי את רובין בבגדים הכי יפים שלה ועשיתי לה קוקו קטן מלמעלה כי עוד לא היה לה שיער ארוך מספיק בשביל קוקו ממש. הושבתי אותה בעגלה והלכנו לדואר לפי ההוראות של בוב.
היה יום שמש שקט במושבה, והרחובות נראו קטנים. הכבישים אמנם היו סדוקים ומבוקעים אבל כאן היה אפשר ללכת בקלות בין הסדקים והיה אפשר לשמוע את הציפורים מצייצות, אני חושבת שהיה אפשר אפילו לשמוע את הפרפרים. רובין ישבה בעגלה, הסתכלה לצדדים ונראה שהיא נהנית מהעולם החדש שלנו. פה ושם מישהו חלף על פנינו ואני אמרתי "שלום" או "הַיי", אבל אף אחד לא ענה לי, לא ממש. הם הסתכלו עלי במבט חטוף, אומד. או שהסיטו את המבט. לבשתי את אחת השמלות היפות שלי, ורודה וסגולה ושקופה עם פרחים. ולרובין שמתי סרט על הראש, גם הוא ורוד וסגול. אנחנו היינו יפות, יכולתי להרגיש את זה, אבל בכל זאת אף אחד לא אמר לנו שלום. לפני שיצאתי מהבית שאלתי את בוב על האנשים במושבה, איך הם, אבל הוא לא אמר הרבה, רק "אנשים, את יודעת." עכשיו כבר לא הייתי בטוחה שאני יודעת.
בדואר היו תורים ארוכים. תור אחד התפתל ליד הטלפון הציבורי, שהיה צמוד לקיר הבניין מבחוץ, ותור אחר השתרך בפנים, אל מול האשנב שבו מוכרים בולים ומעטפות ואסימונים. היה חם בפנים והאנשים בתור של הבולים דמו לאנשים שחלפו קודם על פנינו. קצת זעופים ולא צעירים. פתאום נזכרתי שלנה תמיד אמרה שהיא שונאת ללכת בבוקר לדואר כי כל הפנסיונרים נדחפים שם בתור.
יצאתי החוצה לתור של הטלפון ומיד ראיתי שזה התור הנכון. כולם היו צעירים וצעירות והיו לבושים די דומה למה שאני לבשתי. אחדים היו יחפים והיו כמה עם גיטרות כרוכות להם ברצועה על הכתף. לרבים היו זקן ושפם ושיער ארוך. כמה דיברו באנגלית. היו גם חיילים עם רובים, ששתו קוקה קולה מבקבוקים והסתכלו על הבחורות שהיו לבושות כמוני בשמלות שקופות וכמוני גם להן לא היו חזיות. כמעט כולם עישנו בתור הזה, גם החיילים, וכולם, אבל כולם, באו להסתכל על רובין ואמרו שהיא הילדה הכי מתוקה בעולם.
בחורה אחת ניגשה אלי. היא לבשה שמלה צהובה, ארוכה ושקופה, והיתה לה צמה שחורה. היא נעלה סנדלי עור והיו לה המון מחרוזות על הצוואר והמון צמידים על הידיים. היא היתה שזופה מאוד. היו לה די הרבה קמטים על הצוואר ועל הלחיים, שתי וערב. העור שלה נראה כמעט כמו תצלום עור של פיל בתקריב. היא נראתה כמו בחורה, אבל לא מאוד צעירה. החיוך שלה היה צחור שיניים ויפה והעיניים שלה היו חומות וטובות והיא הסתכלה על רובין והושיטה אליה ידיים ושאלה, "אפשר?"
"כן," עניתי, והיא לקחה את רובין על הידיים וגרגרה לעומתה ודגדגה אותה בבטן בעזרת הראש שלה, ורובין, שתמיד נתנה אמון בכל אדם זר, לא אכזבה גם הפעם וצחקקה בחזרה לאישה, שבדיוק באותו רגע הציגה את עצמה ואמרה ששמה אריאלה.
"אני מיכל," אמרתי, "וזאת רובין."
"שם יפה," אמרה אריאלה.
"יש לך אסימונים?" שאלתי.
"רק אחד," אמרה אריאלה.
"את נכנסת לעמוד בתור?"
"לא," אמרה אריאלה ואז צחקה במין צחוק מתנצל. "אין לי למי להתקשר."
"אני צריכה להתקשר להורים שלי," אמרתי ומיד הוספתי, "עוד מעט ייגמר לי הכסף," כי לא רציתי שהיא תחשוב שאני ילדותית או משהו אלא פשוט רק צריכה כסף. אבל לא נראה שלאריאלה היתה איזושהי מחשבה בקשר אלי או להורים שלי או ליחסים שלי איתם. אריאלה, את זה אני אדע עוד מעט, היתה אישה מאוד מעשית. גם במחשבות שלה היא תמיד היתה במצב שרידה. רק צעד אחד והכרחי קדימה.
"להורים?" הרהרה אריאלה בקול רם. "אז את צריכה רק אסימון אחד ותיתני להם את המספר והם יתקשרו אלייך בחזרה. ואת יכולה גם להתקשר דרך המרכזייה בגוביינא. הם בטח יסכימו לקבל את השיחה."
הרעיונות של אריאלה היו כל כך טובים. בלי מילים נהפכנו לצוות. היא החזיקה את רובין על הידיים ואז ישבה איתה בצל, ואני עמדתי בתור ובידי האסימון האחד שאריאלה שלתה מתוך תיק הבד הרקום שלה, שהיה תלוי באלכסון על גופה. כשהגיע תורי אריאלה קראה לעברי בקול, "אל תשכחי לתת להם את הקידומת!"
"מה הקידומת?"
"067," אמר החייל שמאחורי והסתכל לי על השדיים.
כעבור שני צלצולים לנה ענתה.
"שלום, אמא," אמרתי.
"מיכל! מיכל! אוי, תודה לאל! איפה את? אבא חולה מרוב דאגה! והתינוקת? מה איתה? מה עם רובין?"
"אמא, תרשמי מספר טלפון," עניתי.
"אבל מה עם רובין? איפה אתן? אבא התקשר לאמריקה, הבחור הזה אמר שאת נסעת לישראל ואנחנו ראינו שלא הגעת..."
"אמא, איפה אבא?"
"אבא עובד, נו, איפה אבא."
"מיכל? איפה את?" נשמע קולו של פואד. איך הוא תמיד שם.
"פואד, תרשום מספר."
כבר למחרת הם הגיעו מינוס בקה ופלוס הזקנה מהמכולת. וואט דה פאק. הסתבר שהיא תמיד במכולת, כי כשהם נעצרו ליד המכולת לברר לאן הם צריכים להמשיך לנסוע, היא היתה שם והתנדבה להיכנס איתם למכונית ולהראות להם את הדרך וגם ידעה בדיוק מי אני ובבית של מי אני גרה. ליד אבא ואמא ופואד היא כבר לא נראתה כל כך זקנה. אולי רק טיפה יותר מהם.
לאבא היתה עכשיו מכונית גדולה, "סאאב," הוא אמר. "ראית את הסאאב?" אבל על המכונית הוא דיבר אחר כך. קודם הם קפצו כולם על רובין, אחר כך עלי, אמא עם קצת הסתייגויות אבל בהרבה טקסיות שכנראה נועדה להראות לזקנה הזרה שאנחנו משפחה נורמלית, אם כי הזקנה הזרה, ששמה היה חיה שפירא ובמהרה התברר שהיא יודעת עלי כל כך הרבה רק כי היא שכנה וגרה בבית שמעבר לגינה הקטנה, ולא בגלל שהיא מכשפה לא נראתה משוכנעת במיוחד בעניין הנורמליות שלי. היא דיברה בלי שום צנזורה, בביטחון שיש רק לאנשים שרגילים להיות צודקים תמיד, על השכנים הקודמים, הג'יזס פריקס היא לא אמרה ג'יזס פריקס, היא אמרה ה"לא נורמלים האלה עם הזקנים הארוכים." היא סיפרה שהבן שלה, אליעד, אמר לה שהם יהודים שנעשו נוצרים או להפך, היא לא היתה בטוחה, אבל בכל גרסה אבולוציונית שלהם היא לא סבלה אותם ושמחה מאוד להיפטר מהם, כי היא היתה בטוחה שהם עומדים לפתוח לה כנסייה ליד הבית, וכאילו לא מספיק לה כל הסדום ועמורה (ככה היא אמרה, סדום ועמורה) שיש ברחוב העליון ושהבן שלה אליעד אמר שצריך לשים לזה סוף. ואחר כך היא אמרה שאיזה מזל יש לה, שעכשיו השכן שלה הוא בוב, שהוא בחור מאוד אינטליגנטי. וממש שנייה לפני שאבא ואמא ופואד יכלו להרשות לעצמם לשמוח על הבחור האינטליגנטי שלי (הם חשבו שהוא הבחור שלי, זה לא נתפס בעיניהם שאני יכולה לגור עם בחור שהוא לא שלי) אז ממש שנייה לפני שפרצה השמחה הגדולה על הבחור החדש שלי, אמא נכנסה לחדר השני בעקבות רובין שזחלה על הרצפה וראתה את ישו הצלוב על הקיר ואמרה, "אוי, געוואלד."
שאר היום עבר בסדר, פחות או יותר. בוב הכין תה ואכלנו מסל האוכל הגדול שאמא הביאה, שהיתה בו אפילו עוגה. אמא הביאה גם בגדים לרובין ושמיכה קטנה ויפה ממש, שמיכת צמר שהיא סרגה בעצמה, ואני התפעלתי מהצבעים ומשכבות הסריגה הכפולה ומהדוגמה היפהפייה. ואז נזכרתי שאמא אוהבת תינוקות וחשבתי שאולי גם אותי היא אהבה פעם, כשהייתי תינוקת, ושזה עבר לה לאט לאט עם השנים. כי בעולם שלה כל תינוק היה עשוי בהתחלה מדגם אחיד, הוא לא היה אישיות. הוא היה פשוט תינוק, ואז היה אפשר לאהוב אותו בלי שום בעיות. אבל כשהוא גדל ופיתח אישיות ותכונות בלעדיות, אז היה צריך להחליט אם באמת אוהבים את היצור הספציפי והחד פעמי הזה. או שלא. חשבתי שאצל אבא זה הלך במסלול ההפוך, שקודם הוא אהב אותי רק בגלל שמוכרחים לאהוב תינוקות כי הם כל כך קטנים ושבריריים וחסרי ישע, אבל שכל הזמן הזה הוא חיפש את הסימנים הייחודיים שהופכים אותי לאני האחת והיחידה שאין דומה לה, ורק כשהוא מצא אותם הוא אהב אותי באמת.
פואד הביא לרובין טיולון, שהיה מין עגלת בד קומפקטית, והוא הביא לה גם משאית פלסטיק צהובה עם מנוף ודלי פלסטיק אדום קטן, מסננת, כף ומשפך.
אחרי התה התחילו הדיבורים הרציניים. הם רצו שאני אחזור הביתה, אבל אני חושבת שהם רק אמרו את זה כדי לשמוע שאני לא מסכימה ולסמן על זה "וי" שאומר שהם ניסו אך נכשלו. ואז אמא אמרה לאבא, "תגיד לה."
אז אבא אמר לי. הוא אמר שהם לא מתכוונים לתת לי עוד כסף. שאני כבר צריכה להיות אחראית. ושאם אני מתכוונת להישאר פה, בבית הזה ועם הבחור הנוצרי הזה (הם לא ממש התחשבו בזה שבוב מסוגל להבין לא מעט מילים בעברית ושגם לנוצרים יש רגשות) אז אני אצטרך לעבוד ולפרנס את עצמי.
תיארתי לי שאבא מדקלם את מה שאמא אמרה לו כל הדרך במכונית, את כל החוקים החדשים שהוא חייב להגיד לי. יכולתי לשמוע אותה הולמת בו במשפטים, ואת פואד מנסה לרכך את החוקים עם כל מיני טיעונים בעדי, ויכולתי לראות את אבא מנענע בראשו ומתרכז בנהיגה. הם תמיד היו אותו דבר, כולם, הם תמיד ידעו מה כל אחד חושב ומה כל אחד יגיד, ובאמת, גם הפעם לא טעיתי. כי לפני שהם הלכו אבא נתן לי מעטפה חומה וכבדה עם אסימונים ואמר לי, "תתקשרי לפחות פעם בשבוע." כשפתחתי אותה היו שם עשרים אסימונים ומאתיים לירות.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
מרים קוץ / בייבי בלוז
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תמר אגמון
עורכת הלשון: סיגל גפן
סדר: טפר בע"מ
עיצוב הכריכה: נועה שניר
התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)
ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
