מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת לנדאוֿ–רון, ממושב קלחים.
בצילום: עדי (47), אביב (49), אמרי (19), דניאל (16), אריאל (13).
משפחת לנדאוֿ–רון (צילום: אסי חיים)
קלחים? אביב: ״זה מושב של יוצאי עליות מארצות ערב. עד לפני שש שנים לא היה מגיע אוטובוס למושב. בשנות ה־80 היה פה משבר קשה של כל מי שהתעסק בחקלאות. את החובות סגרו בתחילת שנות האלפיים, כשהתחילו לבנות הרחבה והגיעה אוכלוסייה צעירה. אני ועדי חיפשנו לגור בצפון הנגב והסתובבנו בהרבה יישובים והקהילה פה מצאה חן בעינינו. את המגרש קנינו לפני 19 שנה, 600 מ״ר ב־130 אלף שקל, אבל כשהגענו לפה לא היה חשמל, לא כבישים ולא מדרכות. היום בתים כמו שלנו נמכרים ב־3.5 מיליון שקל, אבל קשה מאוד להשיג פה בית״.
קהילה? עדי: ״אין פה מכולת, אבל יש פה חנות יד שנייה שהיא מרכז המושב. זה בית הכנסת שלנו. בימי שישי יש שם עגלת קפה והכול קורה שם. יש ארוחות משותפות של התושבים. יש פה שנת מצווה שמסתיימת בשיא של הליכת ארבעה ימים מירושלים למושב, וכשהם נכנסים כל המושב מחכה להם עם דגלים ומחיאות כפיים״.
העיר הקרובה? אביב: ״נתיבות. זו עיר מדהימה, יש בה הכול״. עדי: ״שם הפילאטיס והקניות ושוק האוכל המדהים ביום שישי. מה שחסר שם זה בית קפה מגניב. הבילוי המועדף בערבים זה אחד אצל השני, או הבר־חבה״.
בר־חבה? אביב: ״זה קיצור ל'בר בהרחבה'. מישהו כותב בווטסאפ: 'בואו נעשה בר־חבה'. כל משפחה מגיעה עם אוכל ושתייה, סוגרים את הכביש עם רכבים ופחים ומביאים כיסאות ושולחנות. כל הילדים מצטרפים. שתייה, מוזיקה ויש בר־חבה״.
מה עושים? אביב: ״אני חוקר ב־IBM. עשיתי שיפט מסייבר ל־AI. אני עובד על מוצרים שמגנים על חברות ומדינות כדי למנוע התקפות. למשל, יש לנו מוצר שמגן על לקוחות הבנקים מפני הונאות. פעם היה אדם שיושב במשמרת 24/7, מקבל אתרים חשודים ומנסה להחליט אם זו הונאה או לא, והם לא עמדו בקצב. אנחנו פיתחנו להם פלטפורמה שמשתמשת ב־AI כדי לבדוק, והאדם נשאר כדי להסתכל על האחוז הקטן שאנחנו היינו בספק לגביו. היה לי חשוב שיהיה הייטק בדרום ואני ממקימי המעבדה של החברה בבאר שבע״. עדי: ״הבעיה הגדולה היא שמאז המלחמה הוא יותר במילואים מאשר בעבודה״.
מילואים? אביב: ״אני מעל 500 ימים מאז שהתחילה המלחמה. אני סמג״ד בגדוד שריון. העומס הזה קשה מאוד. אני היחיד שעושה מילואים בסביבה שלי. זה הופך אותך למצורע כי גם לא מבינים את הבעיה שלך״. עדי: ״אביב מאוד מוכשר והקריירה שלו נעצרה. גם אצלי אותו דבר. העסק שלי יכול היה להיות חברה והוא יכול היה לפתוח סטארטאפ. פספסנו את זה, וזה מחיר גדול שאנחנו משלמים״.
אביב: ״יכולתי להגיד שאני לא מגיע, אבל אני מאמין שצריך לעשות את זה. זה פגע בי אישית; הייתי מנהל והיום אני לא. גם כלכלית נפגעתי, כי חצי מהזמן אתה לא נמצא ואין המשכיות במה שאתה עושה. מצד אחד אתה פראייר, וברור שזו אשמת המדינה. אני מאוד כועס על ההנהגה החרדית שבגדה בנו במלחמה. מצד שני, זה הדבר הנכון לעשות ואין מישהו אחר״. עדי: ״אני חברה בארגון 'מתמרנות' ואנחנו מנסות לשנות את היחס הזה״.
מתמרנות? עדי: ״זה ארגון של כמה מאות נשים שנמצאות בעורף כשהבעלים בחזית. בתחילת המלחמה דאגנו לתמוך אחת בשנייה וגם להעלות את המודעות לקשיים של המשפחות והנשים. בהמשך הבנו שאנחנו צריכות לשבת בכנסת ולהשפיע על חברי הכנסת״.
מה עושה? ״יש לי מכללה פרטית להכשרת נשות טיפול. אני מלמדת איך להרוויח כסף בשני תחומים: הנחיית קבוצות וסטיילינג טיפולי. זו שיטה שפיתחתי ב־2012 שמטפלת בנשים ובנערות דרך בגדים. דרך דיבור על בגדים עוסקים בסוגיות של זהות עצמית, דימוי גוף ודימוי עצמי, ביטוי ומציאת הקול הייחודי. לימדתי את זה באוניברסיטה ויש לי כבר תלמידות שמלמדות את השיטה״.
מי מגיע לטיפול? עדי: ״חמישים אחוז מגיעות עם ההתבגרות או שינויי הגוף בשל דימוי גוף נמוך. זה לא אומר ללמד אותן להתלבש אחרת, אלא שדרך הדיבור על בגדים אנחנו שוברות תפיסות מוטעות ומפתחות אהבה עצמית לגוף. למשל, מייצרות ארון שידידותי לנו גם כשהגוף משתנה. לכל אישה יש את הבגד שהיא מרגישה הכי טוב איתו, אז תקני אותו בשתי מידות – אל תנסי להידחס אליו בתקופות פחות טובות כדי שתפגשי כל בוקר ארון שמפרגן לך. לומדים לבטא דרך הבגדים את האישיות ולא לנסות לטשטש אותה. מגיעות נשים שעברו גירושים, שעברו תפקיד, אובדן של בן זוג – כשאת כבר לא אותו בן אדם ולא מוצאת את עצמך״.
מצב כלכלי? עדי: ״לא מתלוננים. אני אוהבת את המושב, אבל תמיד היה לי חלום להיות תל־אביבית, אז קנינו דירה להשקעה במגדל בקומה 29 עם נוף לים. משכירים אותה ואולי כשנהיה מבוגרים יותר נעבור לשם. יכול להיות שדירה ברמלה הייתה מניבה תשואה טובה יותר, אבל זה לא מרגש״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
