נכנס לחלץ את מפקדו הפצוע - ונפל בבארי: פרידה מהגיבור סמל אריאל אוחנה ז"ל
סמל אריאל אוחנה ז"ל, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שנפל בקרב בקיבוץ בארי ב-8 באוקטובר 2023, היה ילד עם פני מלאך וחיוך שובב, שכולם סביבו רצו רק לחבק.
1 / 5
אריאל, בנם של ליאת ויניב, אח ליואב ולאחיותיו הקטנות גילי ושקד, נולד במושב תלמי יחיאל ובגיל שנה עבר עם משפחתו לקיבוץ רבדים. הוא היה תינוק נוח שנרדם בכל מקום, ילד שהסתגל בקלות לכל שינוי, ומי שעל פי דודו היה "הזיקוק הגנטי של כל המקומות הכי טובים במשפחה".
היה לו גם מזל. ביום שנולד קיבלו הוריו בבית החולים כרטיס גירוד של מפעל הפיס, וזכו ב-5,000 שקל. "היה סביבו איזשהו מזל כזה", אומר דודו, "מזל שגרם לי להאמין שהוא שמור וששום דבר לא יכול לפגוע בו".
הדבק של החבורה
אריאל גדל בקיבוץ עם החבורה שלו, שכבת "הפיתמים", ולא נפרד ממנה מגיל שנתיים. הוא היה שטותניק והצחיק את חבריו בעזרת החיקויים וההומור המבריק שלו, אבל גם המנהיג - זה שיוזם, שמוציא דברים לפועל, ושהחברים כינו "הדבק של החבורה" ו"מגנט של אנשים".
ובתוך כל הרעש הזה, ידע להבחין כשמישהו עצוב ולהיות שם בשבילו בלי הרבה מילים. "הוא היה תמיד אוזן קשבת, מהטובות שיש", אמר עליו אחד מחברי ילדותו בקיבוץ שמודה שגם היום, כשקורה לו משהו טוב, הדבר הראשון שהוא עושה זה לפקוד את הקבר של אריאל ולספר לו על כך.
מכיתה ה' ועד י"ב אריאל שיחק בקבוצת הכדורסל "שועלי צפית", והיה הקפטן שלה. הוא שיחק שחמט מגיל קטן, אהב כדורגל, ואת הבקרים בילה עם בעלי החיים במשק המשפחתי - סוסים, תרנגולות, ארנבים ואוגרים.
אחד מחבריו זוכר עד היום את הבקרים בביתו של אריאל, כשאביו היה דופק על הדלת בשבע בבוקר, ואת אריאל, עדיין סהרורי משנת הלילה, ניגש למשק ומתחיל בניקיון הכלובים.
לצד אהבתו לבעלי החיים, הצעיר האנרגטי גם היה יזם לא רע בכלל: הוא פתח קיוסק בחדרו בפנימייה, ארגן עם החבר'ה ערבי המבורגר ויחד איתם גם הפעיל פיצרייה, וניהל תיק השקעות קטן בדרך, כך הוא קיווה, למיליון הראשון שעליו חלם.
בכיתה י' הצטרפה לחייו גם עמית, חברתו מקיבוץ חצור, שלמדה שכבה מתחתיו בתיכון - והשניים הפכו לבלתי נפרדים.
הלב של הצוות
בקיבוץ נהוג להתנדב לשנת שירות לפני הצבא, אבל אריאל לא רצה לחכות עד לגיוס. הוא התאמן בכל דקה פנויה שהייתה לו, השתתף בימי סיירות וגיבושים, סיים את כולם בהצלחה, ובאוגוסט 2022 התגייס לגדוד 890 של הצנחנים.
בגדוד הוא הוכשר לנגביסט - מפעיל מקלע ה"נגב" - והפך לציר של צוות האיתור והתקיפה של הגדוד, שם כינו אותו "אוחנה הגדול".
כשמפקדיו ביקשו לשלוח אותו לקורס מ"כים, סירב והסביר שהוא מעדיף להישאר עם הצוות והחבר'ה שלו. "הוא רצה להיות הלב של האנשים", מסביר דודו. "זה מי שהוא היה עם החברים שלו מהבית, וזה גם מה שהוא היה בסוף בצבא".
שלושים שעות בבארי
ביום כיפור תשפ"ד עמד אריאל בתפילה לצד אביו לאורך כל היום, ונשא בין המתפללים את ספר התורה שנכתב לזכר סבו, מקסים.
שלושה ימים אחר כך פרצה המלחמה, ואריאל היה עם הגדוד בבסיס נבי מוסא שבבקעת הירדן. הלוחמים הוטסו במסוקים לאזור קיבוץ עלומים, נחתו בשעה 11:00 וצעדו רגלית אל בארי, שהותקף בידי כ-300 מחבלים.
אחרי היתקלות באש כבדה בכניסה לקיבוץ נערך הכוח מחדש, ואריאל צורף ל"צוות החוד" - החוליה שמסתערת ראשונה. במשך יותר מיממה עבר עם הצוות מבית לבית, חילץ אזרחים מבתיהם וחיסל שמונה מחבלים מטווח קצר.
באחד הבתים המפויחים מצא כיפה, הניח אותה על ראשו של חבר חילוני לצוות, שיהיה למזל אמר לו, והחבר לקח אותה עמו אחר כך גם לקרבות בעזה.
בינתיים ברבדים, קיבוצו של אריאל, חבריו ומשפחתו המודאגים ניסו להרגיע זה את זו, ואמרו: "אוחנה? מי יכול עליו בכלל?".
למחרת בצהריים, אחרי יותר משלושים שעות לחימה, הסתער מפקד הצוות שבו לחם אריאל על ביתם של יובל ומעין בר בבארי, שנרצחו שם יום קודם. מחבל שהתבצר בתוך הבית במשך שעות ארוכות ירה בו, והמפקד שכב פצוע על הרצפה, חסר אונים.
אריאל לא חיכה. הוא נכנס עם ה"נגב" כדי לחלץ אותו, פתח בקרב יריות מול המחבל, ונפגע מצרור כדורים. אחד מהם חדר בין הלוחות של האפוד הקרמי שלבש, ופגע במותנו. הוא נהרג במקום.
"אהבת אריאל"
חבריו מקיבוץ רבדים, ידעו על נפילתו של אריאל עוד לפני שהמבשרים דפקו על דלת הוריו.
אביו של חברו הקרוב, שגר בשכנות למשפחת אוחנה, ישב במרפסת וראה את רכב הקצינים עוצר ליד הבית. הוא ניגש לחדר של בנו ודפק על הדלת.
"לפי המבט הבנתי מיד מה קרה", משחזר החבר. תוך רבע שעה כבר עמדה שם החבורה כולה, בלי המנהיג שלה.
אריאל הותיר אחריו את הוריו, ליאת ויניב, את אחיו יואב ואת אחיותיו גילי ושקד.
קבוצת הכדורסל שבה שיחק נקראת היום על שמו, וכך גם בית הכנסת בקיבוץ, "אהבת אריאל". "אני הכי גאה בזה שהוא הציל נפשות, פשוטו כמשמעו", אומר דודו. "הוא נבחר להיות מלאך, וככה אני רואה את זה".
אריאל עשה ב-19 שנות חייו את מה שאנשים רבים לא מספיקים בחיים שלמים, והותיר חותם של אור שלעולם לא ייכבה.
סמל אריאל אוחנה ז"ל, גדוד 890 של הצנחנים, נפל בתאריך 8.10.2023, בן 19 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סמל
אריאל אוחנה