"אם אתה נכנס, אני נכנס איתך": פרידה מהגיבור סרן אבי גולדברג ז"ל
סרן אברהם (אבי) יוסף גולדברג ז"ל, הרב של גדוד 8207 בחטיבת "אלון", שנפל בקרב בעיירה עייתרון שבדרום לבנון ב-26 באוקטובר 2024, היה ילד טוב ובעל מזג נוח, שכבר בגן שם לב לדברים שילדים בגילו בדרך כלל לא רואים.
1 / 4
כך למשל, אחד מחבריו של אבי בגן הילדים - שהיה עולה חדש מארה"ב ולא הבין טוב עברית - סיפר בשבעה שכשאבי, שאנגלית הייתה שפת האם שלו, הבחין בכך - הוא ניגש אליו ותרגם לו את מה שנאמר מסביב.
אבי, בנם של רבקה ואריה לייב, שעלו מאנגליה מיד אחרי חתונתם, ואח לאליעזר, גדל בירושלים, בבית של תורה, אמונה ואמנות.
בגיל שש התחיל לנגן בחלילית, אחר כך למד לנגן בקלרינט ובסקסופון באקדמיה למוזיקה, ובגיל 12 כבר נסע לבד לפסטיבלים של מוזיקת כליזמר. באחד מפסטיבלי הכליזמרים בצפת, אף קיבל תעודת הצטיינות על נגינתו.
הוא למד בתיכון "הימלפרב", הדריך בתנועת "בני עקיבא", המשיך לישיבת ה"הסדר" בצפת ולישיבת ה"כותל", ושירת כנגביסט בגולני. את שירות המילואים עשה במשך שנים רבות בגדוד חי"ר של חטמ"ר עציון.
"שמתי עין עליו"
את רחל אשתו הכיר בזכות המוזיקה. שניהם גרו באותה שכונה בירושלים, בני עשרים ומשהו, ובאחד מערבי הניגונים של מוצאי שבת, ניגשה אליה שכנה ושאלה אם היא רוצה להכיר את אבי.
"אמרתי לה שכן", מספרת רחל. "אני זוכרת אפילו את ההרגשה של החיוך שעלה על פניי כשעניתי לה, כי שמתי עין עליו. הוא באמת היה הדור ומרשים כבר אז".
השניים התחילו לצאת, התאהבו והתחתנו. בתחילה גרו ביישוב בבקעה ואחר כך ברובע היהודי בירושלים, ונולדו להם שמונה ילדים: יהודה, שירה, טליה, הדס, אלישיב, הלל, רעות ונווה.
אבי היה אבא שמשחק כדורסל, מלווה בטיולים הכיתתיים, ולפני השינה עוטף את הלל הקטן בשמיכה "כמו נקניקייה". בשבת נהג לקחת אותו איתו לבית הכנסת, ובברכת הכוהנים היה מכסה אותו בטלית.
"הוא היה אבא יוצא מן הכלל", מעידה אמו, רבקה.
מוצאי השבת בבית גולדברג כללו ערבי נגינה ומשכו עשרות מכרים, וגם כאלו שלא הכירו לפני והתקבלו בביתם כבני בית. "מי שזכה לראות את אבי מנגן", מספרים קרוביו, "הבין כיצד נגינה מתחברת לעולמות עליונים".
איש ששם לב
את חייו המקצועיים הקדיש אבי לחינוך. הוא חזר ל"הימלפרב", התיכון שבו למד, בכובע של מחנך, רכז שכבה ורכז מעורבות חברתית, ולבסוף גם שימש כרב של התיכון - זה שהתלמידים פגשו במסדרון וידעו שיקבלו ממנו אוזן קשבת, עצה ודחיפה קדימה, וגם משחק כדורסל משותף במגרש.
מחוץ לבית הספר חיתן זוגות דרך רבני "צהר", ובמשך עשרים שנה נסע בכל יום כיפור לקיבוץ גינוסר, שם הוביל את התפילות, הסביר את משמעותן, ניגן וקירב לבבות בין אנשים מעולמות שונים.
כשהמחלוקת בעם הכאיבה לו, יזם בביתו מפגשי שיח בין אנשים עם דעות מנוגדות.
ובשקט, במשך שנים, התנדב אצל ניצולי שואה בירושלים: החליף נורות, ניקה, קנה עבורם מצרכים בסגרים בתקופת הקורונה וניגן בימי הולדת. כמה מהם אף הפכו ל"סבא וסבתא מאומצים" של ילדיו.
בקהילה שהקים עם חבריו, מספר הרב דוד אנסבכר, גיסו וחברו הקרוב, אבי היה בעל התפילה שהביא מנגינות לתוך עולם התפילה, העביר שיעורי תורה, והיה זה שזיהה כל אדם חדש בקהילה - ומיד עשה מאמצים לקרבו לשאר חברי הקהילה, כדי שירגיש בנוח.
"הרגישות האנושית הזאת שלו, לצד המחויבות החברתית שלו, הצמיחה אדם שמשך אחריו תלמידים, חברים ואנשי מוזיקה ורוח".
לקראת גיל ארבעים החליט אבי שהוא רוצה לתרום למדינה גם דרך הצבא, ויצא לקורס קצינים של רבנים צבאיים. הקורס נערך דווקא בחופש הגדול, זמן החופשה של אנשי החינוך, ולמרות זאת אבי לא ויתר ובני משפחתו קיבלו את היעדרו בהבנה.
אבא של הגדוד
לקראת צהרי 7 באוקטובר 2023 קיבל אבי צו 8, נפרד בחיבוקים מרחל ומהילדים ונסע צפונה. הוא היה פטור מהשירות - בשל גילו ושמונת ילדיו - אבל, כפי שמתאר זאת בנו, "זו לא הייתה שאלה בכלל שאבא ייצא למילואים. כשהמדינה צריכה אותך - אתה מתייצב, זו הייתה השפה בבית".
מתחילת המלחמה אבי שירת יותר מ-250 ימים בצפון, ומפקד הגדוד תיאר אותו כ"עמוד תווך" וכ"אבא של הגדוד": הוא דאג לכשרות, לסידורים, לארבעת המינים ולעירוב סביב העמדות, אבל גם ישב בישיבות הקצינים, עשה שמירות, ניקה ונשא את התיק הכבד ביותר - שכלל גם ציוד לטיפול בנפגעים - אל תוך הלחימה בלבנון.
כשהרב דוד הגיע לבקרו בצפון, אבי נעמד מול הטלפון והקליט סרטון חיזוק לקהילה, הראשון בסדרה.
"אנחנו עם של הליכה", אמר כשהוא עומד בביטחון מול המצלמה "אנחנו לא עוצרים. אז צריך סבלנות, צריך אורך רוח, לפעמים זה לוקח זמן, אבל אנחנו עם הנצח, ואנחנו נמשיך ללכת".
בסרטון אחר דיבר על החיילים שסביבו: "יש פה אנשים שלא חייבים להיות פה. יש פה אנשים שיכלו למצוא דרך אחרת לתרום, ולמרות זאת כולנו הגענו כי כאן ציוו עלינו להיות עכשיו".
שעות של חוסר ודאות
בשבת, 26 באוקטובר 2024, פעל הגדוד בקסבה של עייתרון בתוך לבנון. הכוח הגיע לבית שבו התבצר מחבל, והסמ"פ, אליאב אביטבול ז"ל, ביקש מהמ"פ לנהל את הקרב בעצמו. באותם רגעים אבי אמר לאליאב: "אם אתה נכנס, אני נכנס איתך".
השניים נכנסו, המחבל התקיל אותם, והתפתח קרב קשה. בשעות הראשונות לא היה ברור מה קרה; האם יש חטופים מבין הלוחמים? האם הבית קרס על מי שבתוכו?
זמן קצר לאחר מכן נודע דבר מותו של אליאב, אבל מצבו של אבי עדיין לא היה ידוע.
הרב דוד, שכבר ידע על מותו של אליאב, כתב לאבי בוואטסאפ: "אני בטוח שהרגעים האלה קשים עבורך, אתה בטח מטפל בו בתפקידך כרב צבאי". אולם את ההודעה אבי מעולם לא קרא.
בהיתקלות בבית בעייתרון בה נהרגו הרב אבי והסמ"פ אליאב, נפלו שישה לוחמים לוחמים נוספים.
עם של הליכה
אבי הובא למנוחות בהר הרצל, והותיר אחריו את אלמנתו רחל, שמונת ילדיו, זוג הורים ואת אחיו.
"הוא אמר לי פעם: 'מי שאין לו על מה למות, אין לו גם בשביל מה לחיות'", מספרת אמו. "אבי לא אמר את זה בגלל שהוא היה בן אדם עצוב, להיפך. הוא חשב שלחיים צריכה להיות איזו מטרה".
כשאלמנתו רחל נשאלת מה הייתה אומרת לבעלה לו הייתה יכולה, היא עונה במילה אחת: "תודה". תודה על כך שאהב אותה כל כך, על העומק שלו בכל דבר ועל החריצות שהפגין לאורך כל חייהם המשותפים, "ועל השמונה המופלאים שלנו", היא מוסיפה בגעגוע.
"המורשת של אבי בעיניי", אומר הרב דוד, "זה לראות כל אדם ולקבל כל אדם כמו שהוא מבלי לנסות לשנות אותו. הוא היטיב להבין מה התפקיד שלו בכל סיטואציה - ומה התפקיד של כל אדם שעומד מולו - וידע כיצד לנתב אותו למקום של עשייה טובה ומשמעותית, כזו שתהפוך את העולם למקום קצת יותר טוב".
אבי עשה ב-43 שנות חייו את מה שאנשים רבים לא מספיקים בחיים שלמים, והותיר חותם של אור שלעולם לא ייכבה.
סרן אברהם יוסף גולדברג ז"ל, רבנות צבאית, נפל בתאריך 26.10.2024, בן 43 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סרן
אברהם יוסף גולדברג