"העיקר שננצח בסוף": פרידה מהגיבור רס"ר איתי מורנו ז"ל
רס"ר איתי מורנו ז"ל, לוחם מילואים ביחידת מגלן ואיש שב"כ, שנפל במארב מחבלים בחוף זיקים ב-11 באוקטובר 2023, הגיח לעולם שלושה שבועות לפני הזמן - "כמו האישיות שלו", אומרת אמו, תמר - ומאז, לדבריה, "היה רק בעשייה".
1 / 5
איתי, בנם הבכור של תמר ומשה ואח לעדי, לאיתן ולנועה, נולד בירושלים וגדל בבית חורון, ובגיל שבע וחצי עברה המשפחה למושב אדרת שליד בית שמש. ילד חכם וטוב לב, עם רוח שטות וחיוך מלא אור, חניך ומדריך בבני עקיבא, ששיחק כדורסל בנבחרת בית הספר וניגן בגיטרה.
החלום לשרת בסיירת מטכ"ל ליווה אותו מילדות. דודו, סא"ל עמנואל מורנו, אחיו של אביו ואחד הלוחמים הנועזים בתולדות היחידה, נפל במלחמת לבנון השנייה, זמן קצר לפני שהסתיימה.
איתי, שהיה בן שבע כשדודו נהרג, גדל על סיפור גבורתו של דודו, העריץ אותו וחלומו היה להמשיך את דרכו. "הוא היה נחוש להיות לוחם בסיירת מטכ"ל כמו עמנואל, ולא הפסיק להתאמן כדי להגיע לשם", מספרת תמר, "בכל רגע פנוי שהיה לו הוא היה מתאמן. בבוקר, בצהריים ובערב, ולפעמים גם בשעות הלילה".
מנחש מרחקים בקילומטרים
איתי הכיר את הארץ כמו את כף ידו. בכל נקודה שבה עמד ידע אילו יישובים ואתרים מקיפים אותו, והמשחק האהוב על משפחתו היה לציין בפניו שתי נקודות על המפה, ולבקש שיאמוד את זמן הנסיעה ואת המרחק ביניהן. והוא תמיד קלע בתשובתו.
הצעיר המבריק אהב גם לחזן ולפייט, פעם בנוסח ספרדי ופעם בנוסח אשכנזי. גם מחוץ לבית הכנסת הוא נהג לשיר, וכל פעולה שלו לוותה בשירה רמה - החל מנהיגה ועד לשטיפת כלים.
לדברי משפחתו וחבריו, איתי ידע להיות רציני ושטותניק באותה נשימה - להתווכח בלהט, ורגע אחר כך להתגלגל מצחוק - ודן כל אדם לכף זכות. "הוא היה חבר של כולם", אומרת אחותו הצעירה, נועה, "בן אדם של ערכים וכבוד לכולם".
חבר של כולם - וגם של בני הדודים. השבתות אצל איתי וגל, בת זוגו ולימים אשתו, באשקלון הפכו למסורת משפחתית: איתי היה מתקשר ביום שישי ומזמין את כל בני הדודים אליהם, הוא וגל בישלו את ארוחת השישי, ובני הדודים היו מגיעים ומעבירים את השבת אצל בני הזוג. "לאיתי היה חלק מאוד גדול בשבתות האלה", מספר בגעגוע בן דודו יוחאי.
"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה"
עם סיום התיכון עבר איתי ללמוד במכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה" ברמת הגולן, ומשם יצא לגיבוש של סיירת מטכ"ל. במשך חמישה ימים המשפחה לא שמעה ממנו דבר, וביום חמישי בבוקר הגיע הטלפון: "לא עברתי".
לאשתו גל הוא אמר: "אני יודע שעשיתי את המקסימום מהצד שלי", ובסטטוס שהעלה בעמוד שלו כתב: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה".
ב-2018 התגייס ליחידת "מגלן", והתחבר אליה ולייעודה. הוא שימש כנווט הצוות והפלוגה, הוסמך כמפקד ולקח חלק בפעולות מבצעיות ביהודה ושומרון ובעומק שטח האויב.
את גל הכיר מילדות. היא נולדה במושב אדרת, הוא עבר לשם עם משפחתו בגיל שבע, והם גרו בשכנות - "תמיד הוא היה שם, בנוף", מתארת גל, "מתנועת הנוער ועד הדרך לבית הספר בבוקר".
כשהחליט להציע לה נישואים, בעודו חייל, גייס להפתעה את משפחתו, את חבריו ואפילו את מפקדו.
השניים התארסו בסגר השני של הקורונה, ביוני 2021 התחתנו, וחודש אחר כך השתחרר איתי מהצבא ופנה ישר למיונים לשב"כ. באוקטובר 2021 התגייס לשירות הביטחון הכללי. בקיץ 2023 התחיל ללמוד הנדסת תעשייה וניהול במכללת "סמי שמעון" באשדוד, ובני הזוג עברו מאשקלון לקיבוץ יד מרדכי.
שני צווי גיוס, החלטה אחת
בבוקר 7 באוקטובר גל ואיתי היו אצל הוריו במושב. כשפרצה המתקפה קיבל איתי שני צווי גיוס חירום, אחד מהשב"כ ואחד מ"מגלן".
"אני לא יודע מה אני אמור לעשות", אמר. גל ואביו ביקשו שיתייצב בשב"כ, אבל איתי היה הנגביסט של חוליית החוד בצוות - הלוחם היחיד שהוכשר על מקלע ה"נגב" - ולא היה מסוגל להשאיר את חבריו כשאין מי שימלא את התפקיד.
הוא צלצל לחברו הקרוב מהצוות, דניאל קסטיאל, ותוך זמן קצר הוא הגיע ברכבו למושב אדרת ואסף את איתי. היעד: עוטף עזה. גל התחננה שיחכה רגע לפני שהוא נוסע, לפחות עד שיבינו מה קורה. אבל איתי השיב שהמדינה במלחמה ושהוא חייב לצאת, וניסה להרגיע אותה שיהיה בסדר.
בן דודו יוחאי היה באותם ימים בירח דבש במקסיקו, ושלח הודעות לכל בני הדודים לוודא שהם בסדר. איתי היה היחיד שלא דאג לו. "הוא שלח לי תמונה שלו עם ה'נגב'", מספר יוחאי. "אמרתי לעצמי, 'אוקי, אם איתי עם ה'נגב', אפשר להיות רגועים'. לא תיארתי לעצמי שדווקא הוא יהיה זה שבסוף ייפגע".
ארבעים דקות אחרי החיבוק
אחרי ארבעה ימי לחימה אינטנסיביים בעוטף, הגיע איתי עם צוותו להתרעננות בתחנת הדלק ליד קיבוץ ברור חיל בשער הנגב - ופגש שם במקרה את אביו משה ואת אחיו הקטן איתן, שהגיעו לאזור להתנדב בפינוי פצועים.
השלושה התחבקו והצטלמו, ואיתי שלח לגל סלפי עם הכיתוב: "מצווה לשמור על המדינה". באותו יום התכתב גם עם אמו, וסיים במילים "העיקר שננצח בסוף". עם גל דיבר בפעם האחרונה כשעה וחצי לפני שנהרג.
מהתחנה יצא הצוות בחמישה ג'יפים לכיוון חוף זיקים. בדרך נתקע אחד הג'יפים עם פנצ'ר, והכוח נאלץ לעצור. "חבר'ה, אנחנו מתפרשים בשטח", אמר איתי, ועמד ראשון עם ה"נגב" במשולש שיצרו הלוחמים.
ואז, משום מקום נפתחה עליהם אש, ולצדה מטח כבד של פצצות מרגמה. איתי נפצע, אבל המשיך לירות עד הרגע שבו כבר לא יכול היה. כארבעים דקות אחרי החיבוק עם אביו ואחיו, הלוחם הגיבור נהרג.
מאוחר יותר, חבריו לצוות יספרו למשפחתו על התושייה שלו, על ההבנה המיידית של המצב - ועל כך שהציל אותם בנחישותו לא לוותר, לא להיכנע, להמשיך להילחם עד הרגע האחרון.
גל ישנה באותו לילה בבית הוריה. ב-2:45 לפנות בוקר נשמעה דפיקה. אביה ניגש לפתוח את הדלת, ומולו עמדו קציני העיר. "זה איתי?", שאלה גל, והקצין ענה שכן. אבל היא עוד ניסתה להיאחז בתקווה: "אוקי, הוא פצוע. הכול בסדר, הוא רק פצוע". ואז שמעה את אביה בוכה - בפעם הראשונה בחייה - והבינה".
איתי הותיר אחריו את אשתו גל, את הוריו תמר ומשה, את אחיותיו עדי ונועה ואת אחיו איתן.
בכניסה למושב אדרת הוקם מצפה לזכרו, המשקיף על עמק האלה שכל כך אהב. בימים אלו בני משפחתו וחבריו עמלים על הקמת בית הכנסת "עם אחד" במושב - לעילוי נשמתם של איתי ושל דודו עמנואל - שישלב את כל נוסחי התפילה, כמו שאיתי נהג לעשות בפיוטיו.
איתי עשה ב-24 שנות חייו את מה שאנשים רבים לא מספיקים בחיים שלמים, והותיר חותם של אור שלעולם לא ייכבה.
רס"ר איתי מורנו ז"ל, לוחם מגלן ואיש שב"כ, נפל בתאריך 11.10.2023, בן 24 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
רס"ר
איתי מורנו