"לא פוחד מכלום, רק מפחד על אימא": פרידה מהגיבור סמ"ר אליה הלל ז"ל
סמ"ר אליה הלל ז"ל, לוחם ומפקד כיתה בגדוד "נחשון" של חטיבת כפיר, שנהרג בפיגוע דריסה במחסום ליד שכם ב-29 במאי 2024, היה ילד שובב, עם חיוך שתמיד הקדים את התעלול הבא.
1 / 5
אליה, בנם הבכור של חנה ודרור ואח גדול לעידו, לינון תדהר ולתהל, גדל ביישוב תל ציון שבבנימין, למד במוסדות חינוך חרדיים והמשיך לישיבה בירושלים. "מי ידע שבסוף הוא יהיה כזה גיבור, גיבור ישראל", אומרת אמו, חנה.
את הדרך לצבא סימן עוד כילד: בכל חג פורים התחפש לחייל - "לא משנה איזה חייל, לא משנה איזה צבע של כומתה, העיקר להיות חייל לוחם", מספרת חנה - וכשהגיע גיל הגיוס, דפק לילה אחד על דלת הוריו ואמר: "אני רוצה להתגייס לצה"ל".
זמן קצר לאחר מכן הוא עזב את הישיבה, למד שנתיים במכינה הקדם-צבאית "חוסן" בפדואל, ובמרץ 2023 התגייס לחטיבת כפיר.
שקט עוצמתי
לאליה, מספרים קרוביו, היו שני צדדים מנוגדים שאפיינו אותו מאז ילדותו. "מצד אחד היה בו שקט. אבל לא סתם שקט, אלא שקט עוצמתי כזה", מתארת חנה. "אי אפשר היה שלא להבחין בו. גם כשהיה נכנס לחדר מלא באנשים, מיד שמו לב אליו גם בלי שאמר מילה".
ומצד שני, מספרת אמו, היו החיים עצמם: "אליה אהב לטייל בטבע, והיו פעמים שבהן הוא נעלם מהבית במשך שעות. הוא אהב לשחות בים, לשמוע מוזיקה, ללמוד תורה ולשבת עם חברים, ובגדול - לחיות את החיים על מלא".
למרות שאהב לבלות בטבע ואצל חברים, אליה גם אהב להיות בבית, עם המשפחה, והיה אח דואג ומגונן לאחיו הקטנים. "הוא השרה רוגע ושלווה על כולנו", אומרת חנה, "כשהוא היה בבית, ידעתי שהכול יהיה בסדר".
את הדאגה הזאת לקח איתו גם למכינה. חבריו מספרים שהבחין בפרטים קטנים שחמקו מכולם - ופעל לפיהם. למשל, כשחבר הגיע לשבת וגילה שאין לו מיטה פנויה, אליה פינה לו את שלו. כשחבר אחר היה באוטובוס בדרך למכינה, אליה בירר מתי הוא מגיע וחיכה לו בתחנה עם הרכב, כדי שלא יצטרך ללכת ברגל או לתפוס טרמפים.
וכשמישהו מהחבר'ה היה נלחץ, הוא היה מבקש ממנו להסתכל לאחור, ואז היה אומר לו בחיוך: "אתה רואה, אף אחד לא רודף אחריך, לאן אתה ממהר? הכול טוב".
"הוא היה ילד מתוק", אומר אהרון סופר, מי שהיה המדריך שלו במכינה. "תמיד התנדב לעזור לאחרים, לתרום ולגרום לכולם להרגיש בנוח. לא היה משהו שהוא סירב לעשות במכינה, וכולנו ידענו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות".
הקשר של המ"פ
במרץ 2023 התגייס אליה לגדוד "נחשון" של חטיבת כפיר, ובמהלך ההכשרה נבחר לשמש הקשר של מפקד הפלוגה, רועי מהפרי - תפקיד שמשמעותו היא להיות צמוד למ"פ בכל שעה ובכל מקום, בבסיס ובשטח.
רועי פיקד אז על 180 חיילים ו-30 מפקדים, ובתוך העומס הזה אליה היה עבורו הרבה יותר מקשר. 'היינו כמו אחים - לפעמים אני הייתי האח הגדול שלו, ולפעמים אליה היה האח הגדול שלי", מספר המפרי, "הוא זה שהחזיק אותי בתקופות של עומס ולחץ".
במוצאי יום כיפור של אותה שנה, בתור לשווארמה בחדרה, פגש אליה את הדס. הם המשיכו יחד לחוף הים ודיברו שעות, וכבר בפגישות הראשונות הרגישה הדס שמשהו קורה. "הוא לא היה צריך להגיד הרבה כדי להוביל", היא אומרת, "הוא סחף אחריו בענווה".
שבועיים אחר כך פרצה המלחמה. אליה היה באותה שבת בחופשה במכינה, וכשהבין מה מתרחש בדרום התכונן לרדת לשם לבדו. רועי, שהבין מה הוא מתכנן, ביקש ממנו להמתין לו, והשניים ירדו לעוטף ונלחמו יחד עם שאר לוחמי הפלוגה.
בימים הראשונים לחמו בקיבוץ בארי, חילצו תושבים מהבתים וסייעו בטיהור הקיבוץ ממחבלים. מול המראות הקשים, מספר רועי, דווקא החייל הצעיר היה זה שנתן למפקד שלו כוח.
במקביל, דווקא בשבועות של הלחימה, נבנה גם הקשר עם הדס. הוא היה בשטח, היא בחדרה, ובכל זאת אליה לא פספס שיחת טלפון אחת ממנה. "ממנו למדתי שאין דבר כזה תירוצים", היא אומרת בגעגוע.
"תנו להמשיך את העבודה"
זמן קצר אחרי הלחימה בעוטף יצא אליה לקורס מ"כים, אבל באמצע נשלח עם חבריו ללחימה ברצועה.
בערב הפרידה מהמשפחות, לפני הכניסה לעזה, שאל אותו אחיו עידו אם הוא לא מפחד להיכנס. "לא מפחד מכלום, רק מפחד על אימא", ענה אליה, וביקש מעידו, תלמיד ישיבה: "אתה תאחוז בגמרא, אני בנשק, ותתפללו עלינו".
באחד הימים נכנס הכוח שבו לחם אליה למבנה בחאן יונס, ותוך זמן קצר התפוצץ מטען. שלושה מחבריו שהיו עמו - ינון יצחק, דולב מלכה ואפיק טרי - נהרגו כתוצאה מהפיצוץ.
אליה נפצע קל, ומיד תפס פיקוד על האירוע וניהל את חילוץ הפצועים וההרוגים. בסריקה האחרונה שערך במבנה הבחין לפתע בחברו הטוב הראל, שהוכרז כהרוג, ושם לב שבטנו עולה ויורדת. הוא עלה מיד בקשר מול המסוק, ביקש שימתין לפצוע קשה נוסף, והציל את חייו.
וכשביקשו לפנות גם אותו, אליה סירב ואמר: "מה אתם מפנים אותי? אני לא פצוע, תנו לי להמשיך את העבודה". רק בסיום החילוץ הסכים להתפנות לבית החולים.
ביום שישי בצהריים קיבלה חנה שיחה ממספר לא מזוהה. "הכול בסדר, אני לא מבין למה אבל אבל מפנים אותי לבית חולים", אמר לה אליה בקול רגוע. "אז אם את רוצה, תבואי לשערי צדק".
הוא לא רצה שאמו תדאג ותישאר איתו בשבת בבית החולים, והעדיף שהדס תהיה זו שתשהה עמו - וכך היה.
במהלך שהותו במחלקה דיבר אליה עם רועי, מפקדו, ואמר לו: "אני עוד שנייה בורח מבית החולים וחוזר ללחימה". זמן קצר לאחר מכן הוא השתחרר מבית החולים וחזר לקורס מ"כים.
ומאוחר יותר, כשידבר עם אמו על האירוע בחאן יונס, הוא יאמר: "הייתי בטוח שאני מת. לא ראיתי כלום, לא הרגשתי כלום ולא שמעתי כלום".
פעם שנייה באותו יום
עם סיום הקורס מונה אליה למפקד כיתה בגדוד 90 של "כפיר", שהוצב באזור שכם. במקביל, הוא כבר עיצב וקנה טבעת להדס, ותכנן להציע לה נישואים ביציאה הקרובה הביתה.
ב-29 במאי 2024, ביקשו מאליה לעלות למחסום ב"חווה 6" שביציאה משכם, אף שכבר תפס שם קו באותו בוקר. הוא הסכים מיד, ודייגו, החייל האהוב עליו, הצטרף אליו. עם הדס דיבר כשעה קודם.
ואז, בשעה תשע וחצי בערב, בעודם מאבטחים את המחסום, הגיח מחבל ודרס למוות את אליה ודייגו.
חנה שמעה על הפיגוע זמן קצר לאחר מכן. היא התקשרה מיד לאליה, אבל הוא לא ענה. גם הדס התקשרה, שוב ושוב, אבל גם היא לא זכתה למענה מאיש.
"ואז דפיקות בדלת", משחזרת חנה. "הסתכלתי בעינית וראיתי אותם, כמה קצינים במדים. עד היום אני לא זוכרת שפתחתי להם את הדלת".
אליה הותיר אחריו את הוריו, חנה ודרור, את אחיו עידו וינון תדהר ואת אחותו תהל. את הטבעת שעמה תכנן להציע נישואין, חנה העניקה להדס אחרי נפילתו. הראל, החבר שאליה הציל בחאן יונס, התחתן תחת חופה שנתפרה לזכרו.
"הוא חי את השליחות, הוא חי את ההנהגה הזאת, הוא חי את דגל ישראל", אומר רועי. "אני מאחל לנו שנחיה בדיוק כמו שאליה חי את חייו".
אליה עשה ב-20 שנות חייו את מה שאנשים רבים לא מספיקים בחיים שלמים, והותיר חותם של אור שלעולם לא ייכבה.
סמ"ר אליה הלל ז"ל, חטיבת כפיר, נפל בתאריך 29.5.2024, בן 20 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
אליה הלל