"דווקא זמן מלחמה זה עת לאהוב": פרידה מהגיבור סמ"ר זמיר פנחס בורק ז"ל
סמ"ר זמיר פנחס בורק ז"ל, מפקד כיתת צמ"ה בגדוד 601 של חיל ההנדסה הקרבית, שנפל בקרב בג'בליה שבצפון רצועת עזה ב-29 בנובמבר 2024, היה ילד סקרן, שמח וטוב, שקרא ספרים בלי סוף.
1 / 5
זמיר, בנם של תמר וג'סי ואח למל, אדווה וליאן, גדל בבית שמש במשפחה שעלתה ארצה מאוסטרליה. הוא נקרא על שם סבו, לוחם גולני שנלחם בשלוש ממלחמות ישראל, ולדברי דודו ירש ממנו את הסקרנות ואת הרצון ללמוד ולדעת, לא חשוב באיזה נושא.
היה לו, כדברי אביו, "ראש הומני וריאלי". הוא הצטיין בהיסטוריה, באזרחות ובפילוסופיה, וגם במתמטיקה ובפיזיקה. הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה וניגן גם בקלידים ואפילו באקורדיון, שיחק שחמט עם אביו ואהב ספורט מוטורי. צניחה חופשית, למשל, הייתה עבורו סוג של הגשמת חלום.
עוד לפני הגיוס, זמיר התנדב בארגון "עת לעשות" הפועל למען ילדים עם צרכים מיוחדים, ואת החניכים שלו המשיך לבקר גם בחופשות מהצבא.
במקום הנכון, בזמן הנכון
לפני הגיוס, זומן זמיר למיונים לשני מסלולי העילית של צה"ל לבוגרי תיכון מצטיינים: תחילה "תלפיות", התוכנית שמכשירה חוקרים ומפתחים למערכת הביטחון; ואחר כך ל"חבצלות", תוכנית העילית של אגף המודיעין.
הוא עבר בהצלחה יתרה את מבחני הכניסה לשתי התוכניות, אולם בחר לפרוש לטובת שירות קרבי. הוצע לו לשרת בחיל ההנדסה, ובינואר 2023 הוא התגייס.
כמה חודשים לאחר שסיים את הטירונות והמסלול, זמיר הוצב בגדוד 601 ומיד יצא לקורס מ"כים ומונה למפקד כיתת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) - אותם כלים כבדים שפורצים צירים בשטח ומפלסים את הדרך לטנקים וללוחמי החי"ר.
השירות לא תמיד היה קל עבורו. זמיר היה "די שונה בנוף", בלשון אביו: בשטח הסתדר, אבל בבסיס, רחוק מהמשפחה, מהחברים ומהחניכים - היה לו קשה. ג'סי חזר ואמר לבנו שהוא נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון, ושההחלטות היכן יהיה ומתי, לא מתקבלות כאן למטה. זמיר היה עונה לו שהוא יודע זאת, ושלמרות זאת הרבה פעמים לא קל לו להתמודד עם הגעגועים למשפחה, לחברים, לחניכים ולחיים הקודמים לפני הגיוס.
"גם לי קשה שאתה לא לידי", ג'סי היה אומר לו, "אבל מה החלופה?"
ואז, כשמפקדיו לחצו עליו לצאת לקורס קצינים, זמיר סירב: הוא לא היה מוכן לצאת לקורס ולהשאיר את חבריו בשטח במשך שמונה חודשים. וגם להם ענה במשפט של אביו: "אם אני כרגע פה, כנראה שאני במקום הנכון בזמן הנכון".
"דובי, קרחנה, נפגענו"
במשך חצי שנה נכנס זמיר לרצועה ויצא ממנה, ובכל פעם שחזר לבסיס אמר שמשעמם לו ושהוא רוצה לחזור פנימה. הוא היה חלק מהצוות שאיתר חטוף באחד הפירים, ולדברי דודו, דני, היה מאוד גאה בזה.
שבועות ספורים לפני נפילתו, סיפר למשפחה שטיל נ"ט החטיא בסנטימטרים בודדים את הכלי שעליו היה. "הוא לא היסס", מספר דני, "הוא ידע בדיוק מה תפקידו ומה מצופה ממנו לעשות".
ב-29 בנובמבר 2024 יצא הכוח של זמיר לפעולה בג'באליה. הוא נסע בראש הטור, ב-D9, ומאחוריו שני טנקים. בדרך הופעל נגד הדחפור מטען צד של חמאס, שהוטמן בגובה שניים-שלושה מטרים במטרה לפגוע בתא הנהג.
בעת הפגיעה, זמיר עוד הספיק לדווח בקשר: "דובי, קרחנה, נפגענו" ("קרחנה" היה הכינוי שהעניקו לו חבריו לגדוד). מלבד זמיר ו"דובי", לוחם נוסף שהיה עמם נפצע קשה. כמעט חצי שעה חלפה עד שהלוחמים חולצו מהכלי והועברו למסוק שהטיס אותם לבית החולים. משם, זמיר כבר לא שב.
באותה שבת שבה נפל בנו ג'סי היה בבית הכנסת, כשלפתע נכנס אדם ושאל אם יש כאן אדם בשם ג'סי בורק. והוא התחיל לבכות עוד לפני שנאמרה מילה. "אלו היו כמה שניות של בכי", מספר האב השכול, "אחרי זה נכנס אלוקים והרגיע אותי".
האוהל שאבא בנה
זמיר, החלל ה-16 מבית שמש, הובא למנוחות בהר הרצל והותיר אחריו את הוריו, תמר וג'סי, ואת אחיותיו מל, אדווה וליאן. "אנחנו לא רוצים גיבורים, אנחנו רוצים אותך בבית", ספדה לו סבתו, רותי.
"החלום שלך היה להיות מהנדס", אמר אביו. "אבל ידעת שזה הזמן לעשות למען המדינה ולמען עם ישראל, ועשית".
לאחר נפילת בנו, החליט ג'סי להקים לזכרו בית כנסת, ולצדו חסידות על שמו של זמיר. הוא בנה אוהל תפילה, חיזק אותו, הוסיף ארונות וספרייה, וכל הזמן חשב כמה זמיר, שהיה בעל ידי זהב, היה רוצה לעשות את כל זה יחד איתו.
המניין שנוצר במקום מגוון במיוחד - דוברי עברית ודוברי אנגלית, ומי שאומר "הלל" ביום העצמאות לצד מי שאומר "תחנון". "ניסינו למצוא דרך שכולם ירגישו בנוח זה עם זה ועם המקום", מסביר ג'סי. "נדמה לי שאנחנו בית הכנסת היחיד בעולם שהדברים מתנהלים בו בצורה כזאת".
בשיעור הדף היומי שהוא מעביר בבית הכנסת, ג'סי נוהג גם להקריא מכתביו של זמיר. באחת הפעמים הביא איתו תשובה שזמיר כתב לו על פסוק מקהלת - "עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום" - למה הסדר בו מתהפך: אחרי אהבה באה שנאה, אבל אחרי מלחמה בא שלום.
וזמיר ענה לו בכתב: "אני חושב שדווקא זמן מלחמה זה עת לאהוב. אני לא נלחמתי להרוג כל מה שזז, אני אפילו לא נלחמתי כדי להרוג מחבלים. ואם צריך להרוג מחבל - אהרוג אותו, אבל לא מתוך שנאה או נקמה, רק מתוך אהבה; אהבה לעם שלי, למשפחה שלי, למדינה שלי".
"על פי התפיסה הזו הוא חי ופעל", אומר אביו. "אני מתגעגע אליו, אבל יודע שהוא במקום הנכון, בזמן הנכון".
זמיר עשה ב-20 שנות חייו את מה שאנשים רבים לא מספיקים בחיים שלמים, והותיר חותם של אור שלעולם לא ייכבה.
סמ"ר זמיר פנחס בורק ז"ל, חיל הנדסה, נפל בתאריך 29.11.2024, בן 20 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
סמ"ר
זמיר פנחס בורק