הנקניקייה, בין השאר בגלל הצורה שלה, היא סותמת החורים הרשמית של עולם האוכל. מעין פקק אלסטי ובשרני שדוחקים לתוך גומחות קולינריות שלא רוצות לעשות עניין. היא תמיד שם כשצריך לבלוס משהו זריז. כשאתם ממהרים, היא תזקוף את ראשה הקירח בלוקיישנים כאוטיים כמו מגרשי כדורגל, בריכות שחייה ואירועים מרובי ילדים, והיא לא נעלבת כשסתם מנשנשים אותה בצד עד שהבשר השווה באמת יהיה מוכן. כל כך הרבה שנים היא סופגת עלבונות בשקט, מדחיקה סיפורים על מרכיבים בעייתיים, ועושה את עצמה לא שומעת כשמישהו תוהה אילו איברי גוף חייתיים תרמו את עצמם להכנת הגליל המנוילן הזה.
מצד אחד, כמעט בלתי אפשרי למצוא מישהו שהעביר חיים שלמים מבלי לדגום אותה בצורה כזאת או אחרת, ומצד שני, קשה לחשוב על מנה בשרית שסובלת מיחסי ציבור גרועים יותר. למען השם, יש ממש ביטוי - "הצצה למפעל הנקניקיות" - שמשתמשים בו כשרוצים לרמוז על משהו בעייתי שקורה מאחורי הקלעים בתחומים כמו פוליטיקה ועסקים. וזה לא שלא נעשו ניסיונות למיתוג מחדש של המאכל. לפני שני עשורים בערך החלו לצוץ במסעדות ארצנו נקניקיות ארטיזנליות שהבטיחו וקיימו התפוצצות של טעמים בזכות שילובים נועזים, ומנקנקים מדופלמים החלו להציע נקניקיות איכות להכנה בבית.
לרגע זה נראה כאילו הנקניקיות ייהנו ממסלול דומה לזה של ההמבורגרים. אני מספיק מבוגר כדי לזכור את הימים שבהם גם הקציצות השטוחות האלה נמכרו רק באריזות קפואות ואפורות, או מאחורי הדלפק של בורגראנץ' ודומיו, עד שצצו כאן רשתות שנותנות להמבורגר את הכבוד המגיע לו. אז זהו, שלנקניקיות זה לא ממש קרה. רשתות המבוססות על נקניקיות איכות בלבד לא ממש צמחו כאן, ולמרות שכל מסעדה בשרית מקפידה להציע איזה צ'וריסו או מרגז בשולי התפריט, הפופולריות של הז'אנר כולו לא ממש נסקה. כן, פה ושם אנשים שהחלו לנקנק קצת בבית גילו שמדובר במלאכה די קלה, אבל לא בטוח שזה רחב יותר מהטרנד של בישול בירה ביתית או סדנאות להכנת פיצות, גידול מחמצת ומלאכות נוספות שמשאירות בלגן במטבח.
אלא שאז נחת על שולחני - כלומר קפץ לי באינסטגרם - ריל שמדווח על מיזם נקניקיות מסקרן של השף מושיק רוט בתל-אביב. ממש באותו יום מצאתי ב-ynet אייטם המדווח על "אקזיט הנקניקיות" של רשת מצליחה שאפילו לא ידעתי שקיימת וש-50 אחוז ממנה נמכרו תמורת מיליוני שקלים – פרטים בהמשך. רגע, יכול להיות שמהפכה נקניקאית התרגשה לי פה מתחת לאף ולא ידעתי? חמוש בסקרנות קולינרית בסיסית ואדיש לחלוטין לתוצאות בדיקות הכולסטרול האחרונות שלי - יצאתי לבדוק.
רשתות המבוססות על נקניקיות איכות בלבד לא ממש צמחו כאן, ולמרות שכל מסעדה בשרית מקפידה להציע איזה צ'וריסו או מרגז בשולי התפריט, הפופולריות של הז'אנר כולו לא ממש נסקה. כן, פה ושם אנשים שהחלו לנקנק קצת בבית גילו שמדובר במלאכה די קלה, אבל לא בטוח שזה רחב יותר מהטרנד של בישול בירה ביתית או סדנאות להכנת פיצות, גידול מחמצת ומלאכות נוספות שמשאירות בלגן במטבח
× × ×
המיקום של FRÄNKCO - מותג הנקניקיות החדש של מושיק רוט - מרגיש כמו פיצוח. המבנה עצמו תיפקד פעם כקופת כרטיסים לאירועים השונים בהיכל מנורה, והוא מוקף ברחבה מאווררת ונגישה. כחלק מהג'נטריפיקציה המואצת של שכונת יד אליהו בשנים האחרונות, המתחם נהנה מפריחה קולינרית ומנוכחות של אוכלוסיות מגוונות. עכשיו אפשר למצוא פה בקילומטר רבוע אחד את עובדי המוסכים מפעם, כל מיני מכופתרים מבנייני המשרדים הענקיים וצעירים מהסקייטפארק הסמוך. בניגוד להמון שכונות תל-אביביות אחרות, כאן גם שעות הערב שוקקות בזכות אירועי הספורט והמוזיקה בהיכל הצמוד.
מושיק רוט ואנשיו מבטיחים שמדובר בעצם בסניף הראשון של רשת FRÄNKCO, אבל אם כבר קראנו לסניף בשמו, בואו נתעכב על זה טיפה. אני מניח שהקופירייטינג פה מבוסס על "פרנקפורטר", אולי הנקניקייה הכי מפורסמת ומסורתית בעולם, אבל אם כבר יצא לכם לאכול בתל-אביב בשרים בלחמנייה מוארכת, אתם בטח מכירים את "פרנק - נקניקיה עם כבוד", המזנון שנפתח באבן גבירול לפני כמעט שני עשורים ומציע מאז המון סוגי נקניקיות בהמון שעות מוזרות של היום והלילה. אז נכון שיש מקום בעיר גם למושיק וגם לזאב טנא (האיש שמאחורי "פרנק"), אבל תודו שזה קצת מוזר. בכל מקרה, אתם פה בשביל לדעת איך היה, נכון? אז כמו שלמדתי מאינספור מורות באסיפות ההורים של הילדים, "יש פה דברים לשימור ודברים לשיפור".
FRÄNKCO של מושיק רוט
(צילום: וולט ישראל)
בגזרת השימור, צריך לומר שבניגוד לסוגיית השם, כמעט בכל שאר המובנים נראה שהושקעה פה מחשבה יצירתית. התפריט מציע בחירה בין שלוש נקניקיות כשרות עשויות מעוף, עגלה או צ'וריפאן (זאת לא חיה חדשה, תכף תבינו), ושלושתן מגיעות עם תוספות שהן הכל חוץ מבנאליות או גנריות. נקניקיית העוף מגיעה על מצע של בשר מפורק עם איולי מגניב, שום ובצל מטוגן וקולרבי קריספי. העגלה נחה לה על תבשיל סלופי ג'ו, איולי לימון כבוש, כרובית מטוגנת ועלי תבלין, והצ'וריפאן מלווה בכרוב צ'ימיצ'ורי, איולי קונפי שום ושקדים קלויים. במקור, שזה בארגנטינה, צ'וריפאן זה סוג של צ'וריסו שמוגש בתוך לחם שמזכיר בגט. כאן, ביד אליהו, מדובר בנקניקייה שמערבבת עוף ובקר, ומנסה להיות קצת יותר פיקנטית.
כך או כך, כל הנקניקיות שיוצאות מהבוטקה של FRÄNKCO נראות פשוט מדהים. נקניקייה היא בגדול האוכל האחרון שחשוב לו להשקיע בקלישאה של "אוכלים עם העיניים", אבל אלו שכאן באמת מצטיינות בתחום הזה. טוב, אבל אז התחלתי לאכול, וכשסיימתי כעבור שש דקות גיליתי שנהניתי ממש, אבל בעיקר מכל מה שמסביב לצ'וריפאן שלי. הרטבים המיוחדים היו נהדרים, המצע של הכרוב צ'ימיצ'ורי היה מעולה והשקדים הקלויים בכלל הפתיעו לטובה. אה, והצ'יפס "ההולנדי" בצד היה באמת מהטובים שדגמתי בישראל. זה רק שהנקניקייה עצמה - גדולה ובשרנית, צריך לומר - הייתה, ובכן, נקניקייה מהסוג שלא ממש כותבים עליה הביתה. בקושי לעיתון.
מאז ההשקה המתוקשרת של המיזם הזה של מושיק רוט, היו לא מעט חובבי קולינריה שבחרו לבקר אותו על הבחירה בזוגלובק כיצרנית הנקניקיות לרשת המתוכננת. לי אישית הטהרנות הזאת נשמעת קצת מוגזמת, בטח אם לוקחים בחשבון את ההצהרות של רוט עצמו על תהליך ארוך ומדוקדק שעברו עם אנשי זוגלובק כדי לייצר את התפריט. זה גם לא שהיה לי לא טעים, חלילה, זה פשוט שהיה לי די רגיל. ורגיל זה לא משהו שאתה זורם איתו מבית היוצר של שף עם כוכבי מישלן, אפילו אם זה רק בשר גלילי בלחמנייה.
מה שבהחלט הרגיש כמו עבודה של שף מישלן, היה התמחור. 45 שקלים לנקניקייה, ו-69 שקלים אם תבחרו לקחת אותה כחלק מארוחה עם צ'יפס ושתייה. אגב, קצת נאמנות למסורת בכל זאת נרשמה, כי גם כאן - כמו בכל מעמד אכילת נקניקייה אי פעם - תתקשו מאוד לסיים לאכול בלי שיראו את זה עליכם. כמה מגבונים לא יעזרו פה, יותר בכיוון של שטיפה בצינור. טוב, אבל לפחות שוטפים איולי מתוחכם, ולא סתם קטשופ-חרדל.
אלן טלמור, שף ושרקוטיה: "האמת היא שתמיד הייתי פריק של נקניקיות. ליד המסעדה שבה עבדתי הייתה מסעדה רומנית, אז לפעמים בין סרוויס לסרוויס הייתי קופץ לשם כדי לאכול איזה סטייק קטן, ופעם אחת הכינו לי שם נקניקייה רומנית. הם קוראים לזה פטרוצ'אן. שם זה נדלק לי. כאילו קיבלתי הארה כזאת"
× × ×
אחת המשימות הראשונות שלי בעולם העיתונות הכתובה, אי שם ב-2007, הייתה לברר אם הבחור עם הקסקט והשפם המפואר בלוגו של מחלבות גד הוא באמת הגד המקורי. התחקיר העיתונאי המעמיק שלי כלל טלפון לשירות הלקוחות של המחלבה ושיחה קצרה אך מביכה עם המוקדנית. נימת קולה הסגירה שהיא חושבת שלא משלמים לה מספיק בשביל שאלות מוזרות מכל מיני תימהונים, אבל היא בכל זאת ניפקה תשובה מלאה. "לא", היא הבהירה לי, "יש באמת גד בין מייסדי המחלבה, אבל ההוא עם השפם זה סתם דוגמן".
נזכרתי באנקדוטה המוזרה הזאת קצת אחרי שפסעתי לתוך הסניף של "זלמנ'ס" בבני-ברק. מכל מקום חייך אליי אדם עם זקן מאפיר, כובע צהוב ומשקפיים שחורים. מהתפריטים, מהדלפק, מהחולצות של העובדים, לאן שלא הסתכלתי פגשתי בלוגו של היהודי החייכן, לרוב על רקע צהוב-אדום צועק במיוחד. אני זוכר שעוד חשבתי לעצמי שזה נורא אמריקאי מצידו של משה זלמן אוליב (מייסד הרשת) לשים את עצמו על הלוגו, ממש כמו הקולונל סנדרס של KFC או הג'ינג'ית עם הצמות של Wendy's. אבל אז שמעתי שמדובר בעצם בעולה חדש-ישן מארה"ב, והכל התחיל להסתדר לי.
מפה לשם, אימפריית הנקניקיות הזאת מונה היום 12 סניפים, וממש לאחרונה נמכרו 50 אחוז ממנה לרשת קמעונאית שמתכננת לפתוח עוד כמה עשרות כאלה ברחבי הארץ. מסתבר שהטירוף הזה מתרחש כבר כשמונה שנים, מאז שנפתח הסניף הראשון בירושלים, ונחשב ללהיט רציני בקהילות של דתיים וחרדים מכל החצרות, אבל ממש לא רק.
הפזילה המכוונת הזאת לאמריקה באה לידי ביטוי גם בתפריט שמציע נקניקיות שנקראות על שם קבוצות NBA אמיתיות כמו "מיאמי היט" או מומצאות כמו "טקסס ווינרז", ואפילו בניסיון החמוד להיראות כמו דיינר קטנטן עם ספות אדומות ונפוחות. החותמת האולטימטיבית לכך שמישהו פה מתגעגע חזק להוט-דוגס שאכל מעבר לאוקיינוס הגיעה בדמות ההצעה לחזק את הארוחה שלך עם קורנדוג, או כמו שקוראים לזה כאן - "נקניקיית בקר בציפוי פולנטה קראנץ'". מאוחר יותר שמתי לב שיש בתפריט גם "קורנדוג זוגי", מנה שמיועדת כנראה לאברכים שכבר מצאו שידוך הולם.
כל הנקניקיות שיוצאות מהבוטקה של FRÄNKCO - מותג הנקניקיות החדש של מושיק רוט - נראות פשוט מדהים. הטעם היה די רגיל. ורגיל זה לא משהו שאתה זורם איתו מבית היוצר של שף עם כוכבי מישלן, אפילו אם זה רק בשר גלילי בלחמנייה. מה שבהחלט הרגיש כמו עבודה של שף מישלן, היה התמחור. 45 שקלים לנקניקייה
אבל בדיחות דלוחות על יהדות בצד, בניגוד לכל מקום אחר שאליו הגעתי בסיבוב שלי או בכלל, ב"זלמנ'ס" בהחלט שמים את הנקניקייה בפרונט. יש כאן ארבע-חמש נקניקיות שונות מבקר או עוף, ולצידן אופציות בשריות נוספות כמו טוסטים עמוסי נקניק והשניצל בחלה המתבקש. הארוחה שלי - על בסיס הנקניקייה שנקראת כאן "שיקגו בולס" - עולה 58 שקלים, ומגיעה עם צ'יפס לא רע ושתייה בצד. הנקניקייה עצמה היא נקניקיית בקר עסיסית ועבה שקיבלה מלמעלה זיגזג של קטשופ וחרדל דיז'ון וצלחה בשלום מבחינתי את האתגר הראשון של כל ביס בנקניקייה אי פעם: לשמוע את הפיצוח הקטנטן הזה של המעטפת החיצונית לפני שהשיניים ממשיכות למילוי עצמו.
מפה לשם, את השיקגו בולס של "זלמנ'ס" העלמתי לתוכי בפחות מהזמן שלקח למייקל ג'ורדן לרוץ מצד אחד של המגרש עד להטבעה בצד השני, מה שגרם לי לחשוב על כשל שוק נוסף שרלוונטי לכל הז'אנר הזה: אדם בוגר יתקשה מאוד לשבוע לגמרי מנקניקייה, גם אם היא מתעטפת בלחמנייה ומביאה איתה צ'יפס לגיבוי. אולי זאת הסיבה שהיא מראש נתפסת כמשהו שאוכלים בעמידה ברחוב בין הארוחות, כפי שלמדנו מכל סרט או סדרת טלוויזיה שמתרחשים בניו-יורק מאז המצאת הפילם בערך.
זה הזכיר לי שברשת "סודוך" למשל - שבה קולים טוסטים עם נקניקים כבר 20 שנה - אחד הלהיטים הגדולים הוא "נקניקיית נשנוש", שהיא בעצם נקניקייה פרוסה לכמה חתיכות קטנות בתוך כוס פלסטיק עם רטבים מלמעלה ותפקידה הוא לשבור לך את הקריז הקטן שמתגבר בחמש דקות האלה שאתה מחכה לטוסט שלך.
מצד שני, בדלפק שלידי השקיות של הטייק-אוויי נערמו כבר באופן שאיים להסתיר כליל את העובדת שטיפלה בהזמנות, אז אולי אני סתם מתחזר וארוחת נקניקייה כן אמורה להספיק לאדם הסביר. אוקיי, אולי הייתי צריך לחפש מילה אחרת ממתחזר כשאני כותב על רשת נקניקיות כשרה ומצליחה שהרימו כמה חב"דניקים חביבים.
× × ×
הזכרתי את העובדה שקצת אחרי תחילת המילניום החלו לצוץ בישראל כמה מנקנקים מדופלמים שביקשו לגלות לנו שיש כמה נקניקיות אחרות, שהיקום הנקניקאי לא מתחיל במיס לוסי, עובר בגולי דק ונגמר בגולי-גוץ, אולי השם הכי טוב אי פעם בתחום האוכל בישראל. אחד כזה - וכנראה המפורסם שבהם - הוא אלן טלמור, שף ושרקוטיה שכבר למעלה מ-20 שנה רוקח נקניקיות עבור עשרות מסעדות, מזנונים ופאבים בישראל. כיום הוא בעיקר מוכר מוצרים טריים ומעולים לצרכנים פרטיים, ומעביר סדנאות שמתיימרות לגדל כאן דור נקניקאים חדש, אבל בכל זאת מוצא זמן לדבר איתי בין מילוי למילוי
אלן טלמור
(צילום: אלבום פרטי)
רגע אלן, למה דווקא נקניקיות בעצם?
"האמת היא שתמיד הייתי פריק של נקניקיות", אלן מתוודה. "גדלתי בעיקר בצרפת ובבלגיה, ושם זה מקצוע בפני עצמו כי טבחים רגילים כמעט לא עושים נקניקיות. אבל בתכלס, הכל התחיל מזה שליד המסעדה שבה עבדתי הייתה מסעדה רומנית, אז לפעמים בין סרוויס לסרוויס הייתי קופץ לשם כדי לאכול איזה סטייק קטן, ופעם אחת הכינו לי שם נקניקייה רומנית. הם קוראים לזה פטרוצ'אן. שם זה נדלק לי. כאילו קיבלתי הארה כזאת". אני מדמיין את אלן חווה משהו שמזכיר את הסצנה ההיא ב"רטטוי", רק עם נקניקייה בשרנית במקום התבשיל, והוא ממשיך לתאר את מסלול חייו המנוקנק.
"ואז פשוט הזמנתי ספרים מחו"ל, והתחלתי להיכנס לזה. גיליתי את כל העולם הזה של Fresh Sausage (נקניקיות שלא עברו תהליך של בישול מוקדם כבר במפעל - א"ש), ומשם כבר התקדמתי לעניינים של אמולוסיות, נקניקיות דם וכל זה. למעשה, עד שנת 2000 עוד עבדתי כשף ב'ברברסקו”; זה היה בעצם בר היין הראשון בתל-אביב, ושם התחלתי לפתח את הידע שלי לגבי נקניקיות, אבל בהתחלה הסועדים לא ממש רצו לזרום עם זה. הם היו בקטע של 'באנו אליך בשביל בויאבז, אתה מציע לי נקניקיות עכשיו?’ רק כשסיימתי שם פתחתי את העסק של ייצור נקניקיות, והתחלתי למכור בעצמי".
אתה עדיין צריך להילחם בדעות קדומות לגבי נקניקיות?
"את רוב הנקניקיות שנמכרות בארץ אנשים קונים בסופר. צריך להבין גם שלא לכולם יש כסף לקנות דברים כמו חזה עוף, אז מבחינתם הנקניקיות האלה הן אופציה חלבונית שהיא זולה. העניין הוא שכדי שהנקניקייה תהיה זולה, צריך להכניס לשם דברים כדי להוריד מהנפח של הבשר. כדי ליצור את המסה הזאת מכניסים לשם נוזלים, פוספטים ועוד כל מיני חומרים שמהנדסי מזון מוסיפים כדי שיהיה לך טעים. ואז אתה מקבל בסוף אמולסיה שהיא בעצם החיבור של החלבון עם השומן והמים. שתבין, אתה יכול לשים עד 30 אחוז מים בנקניקייה כזאת".
בקיצור, אתה אומר שהרפיוטיישן המפוקפק הוא לא לגמרי מנותק.
"שמע, אני בטוח שבאופן כללי האיכות כן עולה. אפילו המפעלים הגדולים התחילו בשנים האחרונות להוציא ליינים יותר יוקרתיים. כן משתדלים שזה יהיה יותר טוב. אולי הם הסתכלו עליי ועל כל העמיתים שלי במקצוע הזה שעושים נקניקיות וראו שזה עובד, אתה מבין?"
אני מבין, אבל הישראלים באמת מחפשים את כל הנקניקיות המיוחדות האלה?
"לגמרי. חוץ מזה, תמיד יש גם את הקלאסיקות, וגם את כל הדברים היותר-מופרעים. בטח אם אתה נכנס לעולם של להכניס פנימה גם גבינות או דברים מותססים וכאלה. אצלי בליין תוכל למצוא גם נקניקיות עם שזיפים ויין פורט, כי תמיד הייתי משחק עם זה, או שיצרתי דברים בזכות שיתופי פעולה עם שפים אחרים. פעם, לכבוד בר-המצווה של הפאב 'מולי בלומס' בתל-אביב, הכנתי נקניקייה עשויה בשר בקר עם חתיכות קורנדביף, בירה סטאוט ואפילו הלתת של הבירה שטחנתי פנימה. אבל האמת היא שהיום אני יותר בקטע של הוראה".
המשפט האחרון של אלן הזכיר לי שבעצם, כמו הקלישאה הגברית שאני, נראה לי שכבר הייתי צריך לטפח איזה תחביב מוזר כזה ולהתחיל לנקנק בבית. אמנם הפרויקט הקולינרי הביתי האחרון שלי נגמר במפח נפש (ירקות מוחמצים, עזבו, אל תשאלו), אבל אולי דווקא נקניקיות ביתיות הן משהו שלא כדאי לי להחמיץ (הבנתם מה עשיתי פה?!). מיסיה טלמור ממליץ בחום.
"נו יאללה!" הוא מאיץ בי, "זה גם ממש לא מסובך. בעצם הדבר היחידי שאולי מהווה קצת מכשול בהתחלה זה המכשיר שצריך, כאילו, בשביל המילוי. מכשיר נורמלי כזה עולה איזה 700 שקל. חוץ מזה, את הבשר עצמו הקצב שלך יכול לטחון לך, בדיוק כמו שעושים אנשים שרוצים לייצר מסה להמבורגר או לקבב. אחר כך יש כמובן תיאוריות שצריך להקפיד עליהן, כמו קירור, טמפרטורה, אחוזי שומן, נוזלים וכל הדברים האלה, ואז יש את הקטע של המילוי, שצריך לתרגל ולראות איך מסובבים, כמה בדיוק לדחוס. אבל ברגע שאתה נכנס לזה, אתה ישר נדבק, כי זה פאן. זה גם נורא כיף לעשות את זה עם כמה חברים ביחד, שותים בירות על הדרך, ומכינים כמויות".
גולי-דק
(צילום: אורן אגמון)
× × ×
זה זמן טוב להתעכב על עניין הבירות. פתאום חשבתי שאולי אנחנו לא מספיק מנוקנקים פה בארץ הקודש, בגלל שגם במחלקת הבירה שליד אנחנו די משתרכים מאחור. אולי אם היו פה יותר ביר-גארדנים נורמליים סטייל גרמניה - כפי שהייתם מצפים ממדינה שבה מזג האוויר מאפשר לשתות בחוץ אפילו עשרה חודשים בשנה - אז היינו יכולים ליהנות גם מקצת יותר מגוון ואיכות בנשנוש הבשרי שעובד כל כך טוב עם בירה. אולי ככה היינו מצטרפים למשפחת העמים שלא תלויים בסניפים של איקאה כדי להעלות דרמטית את צריכת הנקניקיות.
עם כמה שזה כיף להתלונן, צריך לומר ביושר שעם קצת השתדלות אפשר למצוא כמה צדיקים בסדום הספציפית של הבירה והנקניקיות. ברוב המקרים מדובר בבתי בירה ייעודיים סטייל "שניט" התל-אביבי או בסניפים של מותגי בירה מקומיים כמו "ג'מס" וכאלה, אבל אני שמתי את פעמיי לכיוון הביר-גארדן שליד כביש 531. כשהתיישבתי מאחורי אחד משולחנות העץ הענקיים, ועוד בסוף אוקטובר, יכולתי לעצום עיניים לרגע ולדמיין שאני בכלל באוהל ענק באזור מינכן עם עוד כמה אלפי אנשים שבאו לחגוג את האוקטוברפסט השנתי. אמנם כשפתחתי את העיניים ראיתי מולי סניפים של ריקושט ופקטורי משהו, כי אני בעצם במתחם G כפר-סבא, אבל מותר לבן אדם לחלום.
ביר גארדן בכפר סבא
(צילום: יח"צ)
כדי להתכונן לביאת הנקניקייה התקררתי עם חצי צוננת מהחבית, והתפניתי כדי להתלבט בין חמש אופציות מהתפריט. אוקיי, בעצם ארבע אופציות, כי "נקניקייה טבעונית מסויה ואפונה" היא איפה שאני מותח את קו הגבול שלי. בסוף הלכתי על נקניקיית "ניו-יורק", כי כזכור בשיקגו כבר ביקרתי עם "זלמנ'ס". החדשות הטובות הן שקיבלתי נקניקיית בקר מעושנת בפורמט המועדף עליי (דקה יחסית, אבל ארוכה), בתוך לחמנייה שמנמנה וקריספית. לידה על הצלחת הגדולה חיכו ערימה קטנה של כרוב כבוש, כמה שלוליות של רטבים סטייל ברביקיו, מיונז, חרדל, צ'יפס בתפזורת וכמה קורנישונים, שהם כידוע מלפפונים חמוצים קטנים עם פריחה שכדאי לבדוק.
רשת "זלמנ'ס"
(צילום: אסף קרלה)
כדי ליהנות מכל זה תצטרכו להיפרד מ-79 שקלים, שתמורתם מקבלים אמנם מנה טעימה ומוקפדת, אבל גם תזכורת לכך שנקניקיות קצת יותר מושקעות מהסטנדרט הן הוצאה כספית לא זניחה במקומותינו. זה אולי יהיה מוזר להשוות את זה למה שקורה באירופה, אבל עם הסכום ששילמתי פה על נקניקייה וחצי בירה מהחבית הייתי יכול להתפוצץ מאוכל ובירה באוהל ההוא במינכן באוקטובר האחרון, למרות ששם זה היה כרוך בלחגוג עם גברים במכנסי עור קצרים ושלייקס.
בסיומו של סיבוב הנקניקיות שלי התגבשה אצלי מסקנה לא חד-משמעית. כן, כבר לא מעט שנים שאפשר ליהנות פה מנקניקיות איכותיות, ואפילו כאלה שמציעות שילובים מיוחדים ומסעירים. זה אמנם יעלה לכם הרבה יותר מהחבילה הסטנדרטית ההיא בקומה הראשונה של מקרר הנקניקים בסופר, אבל האופציה קיימת. שמחתי גם לגלות שדווקא יש בישראל רשת אמיתית שמבוססת קודם כל על נקניקיות, והיא אפילו מצליחה. באופן אישי, אני עדיין שוקל ברצינות לבדוק את השרקוטיה הפנימי שבתוכי, אבל צריך לוודא שיש לי מקום בשביל המכשיר ההוא על השיש במטבח. אולי בסוף אסתפק במכונה ההיא מפעם. זאת שבאה עם תא אידוי עשוי נירוסטה עם חלון שקוף שבתוכו נחו להן נקניקיות ורדרדות שנראו כמו אחרי סאונה. נו, עם ארבעת טילי המתכת האלה בצד שעליהם היו משפדים את הלחמניות לקראת בואה של הנקניקייה.
