היה זה עוד רגע שבו השחקנית המנוחה וכוכבת האופנה רונית אלקבץ חיזקה את תדמיתה המסתורית והמאגית, לפני מותה בגיל 51. בתחילת דרכו של מעצב האופנה עידן לרוס, אי אז בתחילת העשור שעבר, הוא עיצב שמלת ערב שחורה עשויה תחרה בגזרת קומות, שצולמה על הדוגמנית ליאל דניר במיטתו של צלם האופנה דודי חסון בתל אביב – אחד הצילומים היפהפיים בקריירה של דניר ולרוס. "כל הצוות היה בדעה אחת, שאם יש מישהי שיכולה ללבוש את השמלה הזאת זו רונית אלקבץ", אומר המעצב. כמה שבועות לאחר מכן, היא הייתה על הקו מפריז.
שמלת התחרה, בצירוף חגורת עור חומה וכובע עם טול שהסתיר חצי מפניה, נלבשו על ידי אלקבץ בטקס פרסי אופיר לשנת 2015, האחרון בהשתתפותה, חצי שנה לפני שנפטרה. "הייתי בהלם שהיא פנתה אליי. עד אז היא לבשה בעיקר את אלבר אלבז ובתי אופנה בינלאומיים, ופתאום היא מתייעצת איתי איזה אביזרים לצרף לשמלה. היא ממש השתמשה במילים 'חשוב לי שתגיד לי איך אתה רוצה שאני אלבש אותה'. איזו כוכבת מדברת ככה?! התרגשתי שהיא נתנה מקום ליצירה ולדעה שלי".
"הייתי בהלם שהיא פנתה אליי". רונית אלקבץ בשמלה של עידן לרוס בטקס פרסי אופיר, 2015
(צילום: רפי דלויה)
אלקבץ הייתה מהראשונות ללבוש את עיצוביו של לרוס (39), שבעשור האחרון סלל את דרכו כאחד המעצבים המקוריים בסצנת האופנה הישראלית. הוא נולד בישראל וגדל ביוהנסבורג, דרום אפריקה. לאחר שהוריו התגרשו, שב לישראל והתגורר עם אימו בשוהם. הוא דילג על שירות צבאי ועבר לניו יורק, וכשחזר ארצה ניסה להתקבל לשנקר אך ללא הצלחה. מאוחר יותר יספרו לו שהוא הגיע מגובש מדי לריאיון הקבלה, והצוות לא הרגיש שיש מה ללמד אותו.
את דרכו בעולם האופנה סלל תחילה כמוכר בבוטיק ורנר, ומשם פיתח קריירה כסטייליסט למפורסמות שהפכו לחברות כמו אניה בוקשטיין, ליהי אלון, שרון גניש ואחרות, אשר בהמשך לבשו את עיצוביו על השטיח האדום, חלקן אף על המסלול שלו בשבוע האופנה. דמותו הצבעונית ומלאת הקעקועים התקבלה מיד בחיבוק. הוא, מצידו, דאג להזין אותה ברשתות ובמועדונים של תל אביב, אם כי הקפיד לשמור תמיד על ריחוק קל מהתקשורת. הריאיון הזה הוא אחד הבודדים שהעניק לאורך השנים.
אניה בוקשטיין לובשת עיצוב של עידן לרוס בפסטיבל הסדרות בצרפת, 2025
(צילום: באדיבות זוהר יעקובסון)
מחר (רביעי) יציג לרוס את תצוגת האופנה השנתית שהוא עורך ב"שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב". את התצוגה צפויה לפתוח הדוגמנית רומי פרנקל, אשר לאחרונה מגלה אותה עולם האופנה מחדש. כחלק מההנחיה לגיוון על המסלול, לרוס בחר שאת עיצוביו יציגו דוגמניות נמוכות. קומפקטיות כמו בוקשטיין, כשהגבוהה ביניהן מדגדגת מלמטה את קו ה-167 סנטימטרים – הפרש ניכר בהשוואה לאמזונות בגובה 180 ס"מ שחורכות לרוב את המסלולים.
רומי פרנקל במדידות לתצוגה "מרי לנצח" של עידן לרוס, 2026
(צילום: סלפי)
עידן לרוס ורומי פרנקל מתכוננים לתצוגה
(צילום: באדיבות שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2026)
ההזמנה לתצוגה, תחת השם "מרי לנצח" (להיטו של עברי לידר מ-1997, שיופיע בפסקול לתצוגה שיצרו אורון קיי ודן אורבך), כבר יצרה, לדבריו, מיני-סערה בעקבות התמונה: זוג תחתוני כותנה בצבע לבן לנשים עם פופיק חשוף. המתח בין החשוף לגלוי והגוף הצעיר על גבול הפסבדו-לוליטה, לא עברו חלק בגרון של אנשים רבים. לפחות הכעס לא היה מסיבות טרנספוביות. "מרי לנצח" הוא שיר על כמיהה לאהבה ורצון להכרה של אישה טרנסית היוצאת למפגש אינטימי עם גבר. "אני בעצם בחור!" צועק לידר בסוף השיר, חושף את הקו הדק שבין פנטזיה למציאות.
"מלבד העובדה שזה שיר אייקוני – הוא מדבר על הרגע שאת מאוד רוצה לממש פנטזיה, אבל את יודעת שזה לא יקרה", מסביר לרוס את הפרשנות האישית שלו, "זה פוגש אותי בכל פעם בחלקים אחרים בחיים שלי, כשאתה נורא רוצה משהו בעסק, בחיים, בהתאהבות – וזה פשוט לא קורה. אני רואה סביבי הרבה אנשים צמאים לאהבה שהם לא תמיד מצליחים למצוא".
"אני רואה סביבי הרבה אנשים צמאים לאהבה". ההזמנה לתצוגה של עידן לרוס, 2026
(עיצוב: שרה קורי)
"מרי לנצח" הוא גם אחד השירים הבולטים בעברית המציב במרכזו דמות של אישה טרנסית. בימים של עלייה גואה באלימות נגד להט"בים – התצוגה נעטפת באקטיביזם חברתי, בדומה למהלך של המעצב קונור אייבס וקולקציית החולצות Protect The Dolls בעיצובו.
"יש אלימות. לפני שנה תקפו אותי שני בחורים בדרך לסטודיו, אבל יש לי חברות שעוברות דברים גרועים יותר, כאן בתל אביב בצהרי היום", אומר לרוס, "היה לי חשוב להביא את הדברים האלה למסלול, לגעת בקצוות: החל במוזיקה ועד הווידאו ארט בתצוגה שיצרה הולי מריה".
"בחיים לא דמיינתי שבנות בישראל יזרמו איתי"
מוזיקה היא נקודת המוצא של לרוס. תצוגות האופנה שלו ארוזות כסיפור נרטיבי עם ציטוטים מעולם התרבות, שמאפשרים הצעה פרשנית לבגדים שעל המסלול. כזו הייתה, לדוגמה, הקולקציה הקודמת שהציג בשבוע האופנה – "שושלת פינת האלופה", שמתוקף שמה הכניסה את הצופה לתוך עולם מושגים של אופנה גדולה מהחיים כפי שזו הופיעה באופרות סבון אייקוניות. לזה הוסיף לרוס את הזמרת פרידה עוזיאל שביצעה על המסלול את "אני חיה לי מיום ליום" שכתב חנוך לוין בהפקה מחודשת של חברו הטוב, אסף אמדורסקי.
תצוגת האופנה "שושלת פינת האלופה", 2025
(צילום: עומרי רוזנגרט)
פרידה עוזיאל מופיעה בתצוגה של עידן לרוס, 2025
(באדיבות עידן לרוס)
בדומה למעצבים נוספים שהתיישבו על מכונת התפירה לאחר שנים כסטייליסטים – גדי אלימלך, סיון חימי ואחרים – הרקע המקצועי ניכר גם בעבודה של לרוס, שמקפיד ליצור דימויים חזקים על המסלול.
"אני תמיד מתחיל מהדימוי", הוא מודה, "גם בעבודה על 'מרי לנצח' אני ממש רואה אותה: היא קמה בבוקר, מחכה על הבר, יש לה סדר יום. אני חושב שאם לא הייתי עושה בגדים, הייתי עושה קולנוע. הדמויות שאני נמשך אליהן – כמו הדמות מ'חיה לי מיום ליום' ו'מרי לנצח' – פגיעות ומחוספסות. באמצעותן אני אומר דברים בקולקציה שלי הרבה לפני שאני אומר בחיים שלי, כי הרבה פעמים אין לי את האומץ לחשוף יותר מדי, אז אני יכול לעשות את זה בבגדים".
אלה איילון במדידות לתצוגה "מרי לנצח" של עידן לרוס, 2026
(צילום: סלפי)
השיחה עם לרוס מתנהלת כמו הפרעת קשב. לפעמים, כדי להבין תשובה או להגיע לפואנטה, המאזין נדרש לעבור דרך סיפור אחר כדי לחלץ את התובנה. זה מעיד על צורת חשיבה אסוציאטיבית, שבה הרעיון מתגלה לא פעם דווקא בסטייה מהדרך אליו. לדוגמה, כשהוא נשאל כיצד נכנס לתחום עיצוב שמלות כלה, הוא מתחיל דווקא מהחשש שלא יצליח להתחבר לקהל המקומי.
"בהתחלה לא תמיד מעכלים את מה שאני עושה". תצוגת "שושלת פינת האלופה", 2025
(צילום: מיטל איזביצקי)
"בחיים לא דמיינתי שבנות בישראל יזרמו איתי, חשבתי שהן לא הקהל שלי. הכניסה שלי לתחום הכלות התחילה כשסיימתי עבודה על תצוגה שבועיים לפני המתוכנן והיה לי זמן פנוי", הוא נזכר. "החלטתי לעצב שמלת כלה מוגזמת עם נפח, משהו שאמא שלי הייתה לובשת. כבר לא יכולתי לראות את כל הסגנון של המינימליזם והיוקרה השקטה של מותגים כמו סלין ו-The Raw. ואז הסטייליסטית חיה וידר לבשה אותה לחתונה שלה. היא סגרה את כל הסיפור עם השמלה הזאת, ומאותו רגע זה התחיל להתגלגל".
"ולמה אני מספר את זה?" הוא ממשיך אל הפואנטה, "כי זה תמיד קורה לי. בהתחלה לא תמיד מעכלים את מה שאני עושה – לא כי אני איזה עוף מוזר, אבל זה לא תמיד עובר בגרון. בדיוק אמרתי למוטי (רייפ, א"י) שאני לא מעצב שמלות הכלה הקלאסי מנווה צדק שיגיש לך מאפים. אני יותר עוטף. זה מי שאני. אז הדברים יוצאים לראשונה על המסלול, ולפעמים לוקח להם זמן – שבועות או אפילו שנה – עד שהם מבשילים והלקוחות מבינות מה רציתי לומר".
"אני מת על אקסטרים ואוהב לשחק קצת עם הגבולות. נגיד, בקיץ אני הולך עם מכנסונים וחוטיני ורוד, אבל לא בשביל לעצבן. אם בא לי ללכת עם חוטיני של אישה, מכנסיים של ג'ורדן ומוקסינים של סלין, אז זה הופך אותי לפאשניסטה או שפשוט בא לי לשלב את הדברים האלה?"
לדוגמה, מנומר. "אני זוכר שכשהתחלתי לעצב בגדים מנומרים, מישהי מהתעשייה אמרה לי: 'תקשיב, אנחנו בישראל, אל תעשה מנומר. הצבעים לעשות כאן הם בז', שחור או לבן'. ואז חזרתי הביתה לאמא שלי ושאלתי אותה: זהו? אני לא אעשה יותר מנומר? אני לא מוכר כלום, איזה בושות. אמא שלי היא בדיוק מהסוג שאומר לך: 'אתה עושה את מה שאתה מאמין בו ונשאר נאמן לעצמך'. זה משהו שלקחתי ממנה, יחד עם ההומור העצמי. בשנה הראשונה המנומר לא ממש תפס, אבל בסוף זה התפוצץ והפך למזוהה איתי. אז זה לא בהכרח עניין של טרנדים. ובוא, זה עלה לי גם במחיר כלכלי. יכולתי להיות הרבה יותר מיינסטרים, יכול להיות שכבר היה לי בית".
"הדמויות שאני נמשך אליהן פגיעות ומחוספסות". עידן לרוס
(צילום: מאיר כהן)
לא פלא, אם כן, שאת סדר היום הזה הוא גם מאמץ על גופו שלו. בשנים האחרונות השתנה מעט המראה של לרוס, בזכות קעקועים, מילויים והתערבויות אסתטיות. הוא נראה קצת שונה מהצעיר שהיה בתחילת דרכו. בכלל, בהופעתו החיצונית הוא לא חושש למתוח גבולות, גם אם מהצד זה נראה כמו צורך בתשומת לב.
"אני מת על אקסטרים ואוהב לשחק קצת עם הגבולות. נגיד, בקיץ אני הולך עם מכנסונים וחוטיני ורוד, אבל לא בשביל לעצבן", הוא מודה, "כמו שמוטי אמר לי פעם: 'אתה ילד טוב עם מעטפת של ילד רע'. שאלתי אותו: מה זה טוב? מה זה רע? אם בא לי ללכת עם חוטיני של אישה, עם מכנסיים של ג'ורדן ומוקסינים של סלין, אז זה הופך אותי לפאשניסטה או שפשוט בא לי לשלב את הדברים האלה?"
"אני לא יכול שהמניע העיקרי יהיה כסף"
לרוס, שהקים את המותג הנושא את שם משפחתו ב-2014 עם בגדים מוכנים ללבישה, החל לפתח את תחום שמלות הכלה בסביבות 2018, ובהדרגה הפך אותו לאחד מצירי הפעילות המרכזיים בעבודתו. כלה שמגיעה ללרוס לא בהכרח מחפשת שמלה קלאסית בלבן, אלא שמלה בגזרה מעט נועזת ובשפה עיצובית המתכתבת עם טרנדים – לרבות ציטוטים ופרשנויות משלו לאופנה עכשווית, כפי שניתן היה לראות בתצוגה הקודמת, שרפררה, בדרכה, לעבודתו של אנתוני וקארלו בבית האופנה סן לורן.
"מי החליט ששמלת כלה צריכה להיות בלבן?" סיגל שחמון על המסלול של לרוס, 2025
(צילום: עומרי רוזנגרט)
מעבר לכסף, אומר לרוס, הוא ראה בעיצוב שמלות כלה אתגר. "כל הזמן אמרו לי: 'איך אתה לא עושה כלות?' עד שיום אחד, מיקי בוגנים לקח אותי לשיחה ואמר: 'יש לך קול, תתחיל להשמיע אותו'. מה לי ולכל הדבר הזה? בכל פעם שניגשתי לעצב שמלת כלה, זה לא הצליח. הייתי קונה בדים יקרים והם מצאו את מקומם בפח", הוא מספר, "אז התחלתי לזלוג בקטן לתוך התחום ולאט-לאט התחלתי ליהנות מזה. לדוגמה, שמלת כלה ורודה. מי החליט שהיא צריכה להיות בלבן?! לא היו הרבה, אבל לפחות מהחמש-שש שלבשו את זה – זה התפוצץ".
"הרבה פעמים אעשה קולקציה ואפסיד את התחתונים שלי – אבל לפחות אני נשאר שלם עם עצמי. אני לא מגיע ממשפחה עם כסף. גם אין לי שותפים עסקיים. אני תכף בן 40. יכולתי שיהיה לי הון אישי, בית, הוצאתי הרבה כסף. עלו אצלי הרבה שאלות בנושא, אבל המותג הוא הבייבי שלי"
לא תמיד הלקוחות זורמות עם הרעיונות שלו. "הקולקציה הקודמת הייתה לצחוק על המערכת – לבן עם שנהב, שמלות קצפת, שמלות צבעוניות. ג'ואן קולינס התחתנה 700 פעם בשמלות צבעוניות, אז לא צריך שהכול יהיה רציני, בואו נעשה כיף", הוא אומר וממהר לסייג: "זה לא עבד כל כך מסחרית, אבל הקמצוץ שעשה את זה היה שווה כל שקל. בעיניי, זה אפילו יותר מרגש אותי. כי המוגזם הזה הוא האלטר אגו שלי. להיות 'מרי' מוגזמת שיש חגיגה סביבה. בוא, בסופו של דבר, כשאני אתחתן זה יהיה בג'ינס של ליווי'ס וחולצה לבנה של היינס".
"אני מאוד אוהב את תל אביב". רומי פרנקל ועידן לרוס בהכנות לתצוגה, 2026
(צילום: באדיבות שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב)
"אני לא יכול שהמניע העיקרי יהיה כסף. זה לא עובד לי. הרבה פעמים אעשה קולקציה ואפסיד את התחתונים שלי – אבל לפחות אני נשאר שלם עם עצמי", הוא ממשיך, "ולפעמים אני גם מרוויח בסוף. אני לא מגיע ממשפחה עם כסף. גם אין לי שותפים עסקיים – אני העסק. וכשאתה עובר קורונה, ואז 7 באוקטובר, ומלחמה בין לבין – אתה לא תמיד מרוויח. בקורונה הייתי במשך שנה וחצי שליח של וולט! אמיתי לגמרי. וזאת הייתה תקופה מדהימה. הרגשתי שהאגו שלי נשאר בארגז, תרתי משמע. אבל הייתי צריך להתפרנס. אני תכף בן 40. יכולתי שיהיה לי הון אישי, בית, הוצאתי הרבה כסף. עלו אצלי הרבה שאלות בנושא, אבל המותג הוא הבייבי שלי".
"פנו אליי עם הצעות להלביש מפורסמות, אבל לא תמיד רציתי"
עם לקוחות תל אביביות בנות גילו וצעירות מדור ה-Z שמגיעות אליו מהקריות ועד אילת – לרוס טרם התייצב מול האתגר של לצאת לחו"ל, כמו חלק מהקולגות שלו לתחום. "אני מאוד אוהב את תל אביב ולא מתכנן לעזוב אותה, למרות שהרבה חברים עזבו", הוא אומר. "לא מזמן פגשתי את דפנה לוסטיג, שאמרה לי: 'ממי, בבקשה אל תעזוב. אתה היחיד שמוציא אותי מהבורגנות פה'. אבל הפנייה לחו"ל תקרה בסוף. יש הרבה דברים מפתים, אבל כשאתה בוחר לעשות הכול לבד, יש לזה מחיר אישי וכלכלי".
"העבודה בחו"ל היא, מבחינתי, חלק בלתי נפרד מהחלום, ואני מאמין שהיא גם תקרה. זה כבר לא משהו שאני אומר רק כדי לסמן, אלא תחושה שהדברים שאני עושה היום מובילים לשם. לפני כעשור כבר היו ניסיונות ראשונים בכיוון. בין היתר, שרה, הקניינית הראשית של נט-א-פורטה, פנתה אליי בעקבות קולקציה שעיצבתי והיא אהבה את השפה והפן הייחודי שלה. בדיעבד, הייתי אז צעיר מאוד, בתחילת הדרך, ולא בהכרח ידעתי איך למנף את ההזדמנות. אבל הרצון לעבוד בזירה הבינלאומית נשאר, והיום אני מרגיש שהוא בשל מתמיד.
"רק עכשיו החזרתי חובות של קרוב לחצי מיליון שקל. אתה צריך להחזיר את המענק מהקורונה, הלוואה מ-7 באוקטובר. אין משקיעים, אין שותפים ואני לא רוצה להכניס. לפחות לא עכשיו. החלום שלי כרגע הוא להיכנס לבתי כלבו כמו 'דובר סטריט מרקט', שלא מיועד לכלות. יותר מרגש אותי לראות שמלת כלה שלי ליד חולצה של פיבי פילו וג'ינס של RE/DONE".
"העבודה בחו"ל היא, מבחינתי, חלק בלתי נפרד מהחלום, ואני מאמין שהיא גם תקרה". תצוגה של עידן לרוס, 2017
(צילום: אבי ולדמן)
"זה הרבה יותר מרגש מלמכור בחנות לכלות בניו יורק", הוא ממשיך, "שזה, מבחינתי, שם קוד לחיים אפורים. זה מה שאני מרגיש כשאני רואה אנשים שהולכים בפארק עם העגלות. זה האפור. אני חולם להיות באפור הזה, להגיד 'ממי, חמש בבוקר, יוצאים להליכה'. אבל בכל פעם שאני שם, אני מרגיש שאני מתחפש. אני תמיד צריך למצוא את הקול שלי בתוך המקום הזה. עכשיו התמכרתי לספורט".
"אני מודע לזה שיש חברים וקולגות שעושים פי שלושה ממני, מרוויחים יותר, זוכים ליותר חשיפה ומקבלים יותר הצעות. אני גם יודע שאני משלם מחיר על הבחירות שלי. לא פעם פנו אליי עם הצעות להלביש מפורסמות, אבל לא תמיד רציתי. זה לא שאני לא מבין את המשמעות של זה מבחינה עסקית, אני פשוט לא רוצה לעשות דברים שלא מתאימים לי. אני יכול לעבוד גם במאפיית אנג'ל אם צריך, וללכת לישון עם מה שאני רוצה לעשות.
"אני לא מחפש להרוויח עכשיו 200 אלף שקל בחודש, כי אפשר לעשות את זה בתעשיית האופנה בארץ, אבל מבחינתי זה גם למכור את הנשמה לשטן, ולא בא לי. אני רוצה להישאר רענן, לעשות צחוקים, לשמור על ההומור שלי, ובעיקר לתת הרבה במה ליוצרים חדשים – משהו שאני מאוד אוהב ושאני מרגיש שלא מספיק עושים. הרבה פעמים הולכים על המוכר והבטוח. יאללה, קצת לרענן, להכניס משהו חדש".
