החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 4-
לוגן חשב תמיד שבגיהינום יש אש וגופרית, אבל מתברר שהגיהינום הוא פגישת תושבים שבה הוא יושב בין האישה שניסה לשכוח מקיומה מאז הבוקר, לבין אחת החברות הכי טובות שלו, שהיא גם חטטנית נורא. בכל פעם שהעיף מבט בהייזל, היא הרקידה את הגבות שלה לעומתו בצורה שהביכה אותו מאוד ובכל פעם שהסתכל על ג'יני, היא חייכה אליו כאילו היא עושה כיף חיים. איך הכניס את עצמו לצרה הזאת?
הוא לא ידע למה סיפר לג'יני על הפגישה הארורה הזאת, וחשוב מכך, לא הבין למה הסכים לבוא. היא פשוט נראתה כל כך אבודה בבוקר, כל כך מבולבלת. וכל כך עייפה. לא היה לה מושג למה היא נכנסת, אז למעשה הוא עשה לעיירה הזאת טובה. "מתובל באהבה" היה בית הקפה הנורמלי היחיד בדרים הרבור. אם היא לא תפתח אותו מחדש בקרוב, אנשים ייאלצו לשתות את הקפה השרוף והמדולל שמוכרים בתחנת הדלק ליד הכביש המהיר. או שהם פשוט ייהפכו לזומבים ויתחילו לאכול זה לזה את המוח לארוחת בוקר. אם חושבים על זה ככה, הוא בעצם גיבור מקומי.
אנני השתלטה על העניינים והציגה את כל השחקנים המרכזיים בדרים הרבור בשעה שפרמה את הצעיף הארוך בעולם שהיה כרוך סביב צווארה, ושערה הבלונדיני התעופף בפראות סביב ראשה.
"אז האיש מקדימה עם העניבה הירוקה המחרידה הוא כמובן ראש מועצת העיר."
"היי! אני קניתי לו את העניבה הזאת."
"מצטערת, הייז, אבל הצבע הזה מזוויע." אנני משכה בכתפיה. "בכל אופן, האישה בחליפה שלידו היא סגנית ראש מועצת העיר ומנהלת בית הספר לשעבר. קוראים לה מינדי, אבל אני תמיד אחשוב עליה בתור המנהלת וולש." אנני הנמיכה את קולה ורכנה קרוב יותר אל ג'יני. "היא מפחידה."
ג'יני צחקקה. לוגן החליט להתעלם מהאופן שבו צליל צחוקה התכרבל עמוק בתוכו והתמקם שם.
"וההוא שם זה האויב המושבע שלי, מקולי סאליבן."
"הבחור של הטריוויה?"
"אל תלכי שולל אחרי הטריוויה, ג'יני. הוא הבעלים של הפאב שצמוד לבית הקפה שלך. תיזהרי ממנו."
לוגן נשף בזלזול. הבעיה היחידה בין אנני למק היתה ששניהם היו דלוקים זה על זה, ושניהם סירבו להודות בזה. אבל לא היתה לו שום כוונה להיכנס לזה עכשיו.
"בכל אופן, הוא עומד שם עם גרג ושון, הבעלים של חנות החיות שבפינה."
ג'יני הנהנה וניסתה לעכל את הכול, ולוגן לא היה מופתע אם פתאום היא היתה שולפת מחברת ומתחילה להכין שליפים. היא נראתה כמו טיפוס שכותב לעצמו דברים. לא שהיה לו אכפת איזה מין טיפוס היא. הוא כאן רק בשביל הקפה, כדי לעזור לעיירה ולמנוע אפוקליפסת זומבים. לא בשביל לדמיין איך נראה כתב היד של ג'יני, או אם היא אוהבת לשרבט בשוליים.
היתה לו הרגשה שכן.
"ושם, אלה בני הזוג שארמה שפתחו לא מזמן מסעדה חדשה בהמשך הרחוב הראשי. הצ'יקן טנדורי הכי טעים בעולם," אמרה אנני לג'יני.
הייזל תקעה ללוגן מרפק בצד והסיטה את תשומת לבו מהסיור של אנני. "אתה מתכוון לספר לי איך היא הצליחה להביא אותך לכאן? אתה אף פעם לא מגיע לפגישות האלה," היא לחשה באוזנו.
"רק רציתי לעזור. את יודעת, להיות שכן טוב."
"שכן טוב?" קולה טיפס באי אמון, כאילו מעולם לא היה שכן טוב לאף אחד.
"כן. אני יודע לעזור לאנשים."
הייזל פלטה נחרה. "לעזור? כן. אבל לבוא לפגישת תושבים? זה הרבה יותר מעזרה כשזה בא ממך." היא דחפה את משקפיה במעלה האף וחייכה אליו חיוך גועלי. "נראה לי שיש לנו כאן קראש."
"אין כאן שום קראש," הוא סינן מבעד לשיניו החשוקות, כי חשש במידה לא פרופורציונלית שג'יני עלולה לשמוע אותם. "אני לא ילדה בת שתים עשרה. אני רק רוצה כוס קפה נורמלי."
החברה הקטנה והמעצבנת שלו משכה בכתפיים. "אוקיי, מה שתגיד. אתה רק שכן טוב שרוצה קפה. הבנתי."
הוא תקע בה מבט רושף, אבל היא רק חייכה אליו בתמימות. אין לו המון חברים, אז כנראה לא כדאי שהוא יהרוג אותה.
הוא נשען שוב לאחור בכיסא הישן והרעוע ושילב את זרועותיו על החזה. קראש. מגוחך. הוא בקושי מכיר את האישה הזאת. הוא רק יודע שהיא לבשה מכנסי פיג'מה חמודים, שיש לה את החיוך הכי קורן שראה מימיו ושהיא מניפה מחבט בייסבול כמו מקצוענית. אבל חוץ מזה הוא לא יודע עליה כלום. וככה זה צריך להישאר.
העשן עוד בקושי התפזר מאז הפעם האחרונה שהתרסק ונשרף מול כל העיירה. הוא לא מתכוון לחזור על הטעויות האלה בזמן הקרוב. בפעם הבאה שיצא עם מישהי, זה יהיה רחוק מאוד מדרים הרבור. אולי הוא ימצא לו מערכת יחסים בשלט רחוק. כולם מדברים על זה כל הזמן.
לא שהוא רוצה לצאת עם ג'יני.
הוא רק רוצה קפה.
ראש מועצת העיר קלי עלה אל הפודיום וכחכח בגרונו. לוגן נהם בינו לבינו.
"ברוכים הבאים, החולמים של דרים הרבור," אמר ראש מועצת העיר עם החיוך המטופש הקבוע שלו.
תהרגו אותי וזהו.
"הנושא הראשון על סדר היום." הוא דחף את משקפיו במעלה האף בתנועה שכל כך הזכירה את הייזל, עד שלוגן הרגיש כלפיו רוך בלתי נשלט. "הפאב של סאליבן יקיים ערב טריוויה בימי שלישי, בשעה שמונה."
לוגן הרגיש את הכעס שאנני הקרינה. או שאולי זאת היתה תשוקה מינית מודחקת. היה בלתי אפשרי להבחין בין השניים. שיעור האפייה שלה התחיל בשש. מי שירצה יוכל גם לאפות וגם לשחק טריוויה, אבל הוא ידע שאנני לא תסכים עם קול ההיגיון. מבחינתה, מק פלש לערב שלה.
ראש מועצת העיר קלי המתין שההתלחשויות הנרגשות בקהל ישככו מעט. אנשים כבר התחילו לריב מי יהיה עם מי בקבוצה. למק היה האומץ להסתובב ולקרוץ אל אנני. היא התחילה לקום באגרופים קפוצים לצד הגוף. לוגן תפס את כתפיה והושיב אותה בחזרה. הוא החזיק אותה שם עוד רגע כדי לוודא שהיא לא מזנקת שוב על הרגליים וחוצה את החדר במטרה לחנוק את מק. או למחוק לו את החיוך מהפרצוף בנשיקה. כל אחת מהאפשרויות האלה רק תאריך את הפגישה הזאת עוד יותר.
"טוב, ממשיכים. הנושא הבא על סדר היום הוא הצעה לתמרור עצור בפינת מייברי וצ'רי ליין."
"עזוב את התמרור, פיט! מתי אנחנו מקבלים שוב את הקפה שלנו?" צעק לירוי מהשורה הראשונה.
לוגן הרגיש איך ג'יני נעשית מתוחה לצדו.
"כן! אני לא יכול לשתות את התה צמחים המוזר של אשתי אפילו עוד יום אחד!"
"אוקיי, אוקיי, טים. תירגע. אף אחד לא מכריח אותך לשתות את התה של תמי." ראש מועצת העיר הרים את ידיו באוויר כדי להשתיק את הקהל. לוגן צדק. הם באמת על סף אפוקליפסת זומבים. "נדמה לי שהבעלים החדשים של 'מתובל באהבה' נמצאת איתנו כאן הערב." פיט חייך אל ג'יני בעידוד. "אולי היא יכולה לבוא לפה ולשתף אותנו בתוכניות שלה."
ג'יני נשמה עמוק, ולוגן חשב שאולי היא לא רוצה לעמוד ככה לפני כולם. למעשה הוא כבר היה מוכן לזנק על רגליו ולהסביר שהיא מתכננת לפתוח את בית הקפה בסוף השבוע, אבל היא כבר קמה וצעדה אל הפודיום.
הוא כל כך התאמץ לא לשים לב אליה הערב, שלא ראה שהשיער שלה אסוף בפקעת הדוקה מאחורי הראש ושבמקום הפיג'מה עם הקיפודים היא לובשת מכנסיים אפורים וסוודר בצבע שמנת טרייה. העקבים השחורים הגבוהים שלה נקשו ברעש על רצפת העץ הישנה.
הוא מצמץ. האישה הזאת לא היתה האישה שפגש הבוקר. האישה הזאת לא היתה זקוקה להצלה. בפעם הראשונה הוא תהה מי היתה לפני שעברה לגור כאן, ומה עשתה מחוץ לדרים הרבור. הוא היה בטוח לגמרי שהיא צריכה את העזרה שלו, שהיא צריכה שהוא יתקן משהו בשבילה. היה לו הרגל מגונה כזה.
היא חייכה אל פיט חיוך קורן ונעמדה מאחורי הפודיום. "היי לכולם. אני ג'יני. האחיינית של דוט." היא כחכחה בגרונה והחיוך שלה הבהב לרגע. אוקיי, אז היא קצת מתוחה. "מצטערת שמנעתי מכם את מנת הקפאין שלכם כל השבוע. אני פשוט... אה... בשלבי התמקמות, אבל בית הקפה ייפתח מחדש בשבת הקרובה."
קריאות שמחה נשמעו מהקהל, וצעקות העידוד וברכות השלום הרחיבו עוד יותר את החיוך של ג'יני. לוגן הרגיש את השפתיים שלו נמתחות בחיוך תואם. בגלל הקפה. הוא שמח בגלל הקפה.
"מה שכן, יש לי איזו בעיה קטנה," המשיכה ג'יני. "אני שומעת כל מיני קולות מוזרים בלילה. וזה... אממ... מפריע לי מאוד לישון, ותהיתי אם מישהו יודע מה זה יכול להיות?"
"חוואים רצחניים?" קראה אנני, ולוגן בעט לה בכיסא.
"אלה כנראה דביבונים," הציע מק. "ראיתי כמה דביבונים שמנמנים מחטטים בפחים."
ג'יני נדה בראשה. "אני לא יודעת. זה לא ממש נשמע כמו חיות. וזה קצת שונה כל לילה. לפעמים זה רעש של דפיקות, ולפעמים כל מיני שריטות."
או הו, הקהל נהנה מפיסת המידע הנוספת הזאת. פתאום כל החדר התמלא בתיאוריות.
"מתבגרים! מסתובבים ועושים צרות."
"מעשה קונדס קטן. אחרי הכול, אנחנו באוקטובר."
"זה בטח חלום רע. אני קורא בחלומות. בואי אלי לייעוץ!"
"היו רוחות חזקות מאוד בזמן האחרון."
"זה רק מלחץ, מתוקה."
ראשה של ג'יני הסתובב מאדם לאדם והיא הקשיבה לכל ההצעות המטורללות.
"אולי הבית רדוף."
מבטה של ג'יני נמשך אל נואה, קפטן הספינה ג'ינג'ר, בעלי חברת תיירות הדַיג האחת והיחידה בעיירה והחבר הכי טוב הנוסף של לוגן. אוהב סיפורי מעשיות ונשים יפות.
"רדוף?"
"כן." לוגן ראה את השיער הערמוני על ראשו של נואה מקפץ מעלה ומטה באישור. "בטוח. הבניינים האלה ברחוב הראשי ישנים נורא. האמת שהייתי מופתע אם הם לא היו רדופים."
לוגן היה זורק משהו על הראש של חברו הטוב, אילו רק האמין שיצליח לפגוע בו מכאן. הוא הביא את ג'יני הנה כדי למצוא הסבר הגיוני יותר לבעיית הרעשים שלה, ולא כדי למצוא אישוש לתיאוריית הבית הרדוף שלה. אבל עכשיו כשסקר את החדר במבטו, פתאום לא הבין למה חשב לרגע שדווקא האנשים האלה ימצאו תשובה הגיונית יותר.
"זה גם מה שאני חשבתי! אבל לוגן חשב שזה סתם רעיון משוגע."
"אה, כן?" שאל נואה וזקף גבה בצבע נחושת בשעה שכל הנוכחים בחדר הסתובבו להסתכל על לוגן. הוא ראה את השאלה חקוקה על הפנים של כולם. הם לא התעניינו ברעשים או ברוחות הרפאים, אלא במה שקורה בינו לבין ג'יני. ובפרט, איך הוא כבר הספיק להכיר את הבחורה החדשה והחמודה שרק הגיעה לעיירה?
לא, לא חמודה.
רק שכנה חדשה.
הוא הרגיש את החום מטפס במעלה צווארו.
"אני חושב שאולי יש משהו בתיאוריה הזאת," התערב ראש מועצת העיר קלי לפני שלוגן נאלץ להשיב על שאלה כלשהי. ולשנייה אחת, לוגן היה אסיר תודה. עד ששמע את המילים הבאות שיצאו לראש מועצת העיר מהפה. "האמת היא, אם אנחנו כבר מדברים על זה, חלמתי על זה משהו."
אוי. לא לא. הצילו. רק לא חלום של ראש מועצת העיר קלי. עכשיו הוא באמת בגיהינום. זהו, באופן רשמי, זאת הפעם האחרונה שהוא מנסה להציל את העיירה הזאת מפני מתקפת זומבים מכורים לקפאין.
"חלום?" שאלה ג'יני, שבתמימותה לא ידעה עד כמה העיירה הזאת מטורפת. לוגן כנראה גנח בקול בתגובה, כי הייזל תקעה לו שוב מרפק בצלעות.
הוא שפשף את צד גופו. הגבות של הייזל היו מחודדות בצורה מפחידה, וכשהביט בעיניה ראה שמבטה מפחיד עוד יותר. הוא סתם את הפה. לא היתה לו שום כוונה להתווכח איתה שוב אם לאבא שלה יש או אין חוש שישי. זאת היתה עוד טעות שלעולם לא יחזור עליה.
בכל מקרה, לוגן חשב שזה מטורלל לגמרי לנהל עיירה שלמה על בסיס החלומות שלך. אפילו אם לגמרי במקרה זה מצליח מדי פעם. ואפילו אם לגמרי במקרה לעיירה קוראים דרים הרבור, נמל החלומות.
ראש מועצת העיר קלי ניגש שוב לפודיום, מוכן להתחיל לספר סיפור שלם על איך הוא חלם להיות ראש מועצת העיר של דרים הרבור שנה אחת בדיוק לפני שנבחר לתפקיד, ואיך חלם על סופת הקרח הגדולה לפני שהיא קרתה, ועל הפעם שבה ידע שבגן יש בעיות חשמל והחשמלאי אמר לו שהוא מנע שריפה כי התקשר אליו בזמן. לוגן כבר לא היה יכול לשמוע את זה.
"יש לו חלומות," הוא פלט. "והוא משתמש בהם כדי לקבל החלטות."
ראש מועצת העיר קלי קרן. "נכון מאוד. תודה, לוגן."
ג'יני הסתכלה עליו ואז על ראש מועצת העיר, וחיוך משועשע עיטר את שפתיה. היא נהנתה מכל זה. נו, לפחות משהו אחד טוב יצא מזה שהוא נכנס לבית המשוגעים הזה.
"והחלום שלך אומר שבית הקפה רדוף?" היא שאלה.
ראש מועצת העיר קלי הניד את ראשו כאילו היא מדברת שטויות. "החלומות לא תמיד כל כך ברורים. אבל לפני יומיים חלמתי על דמות זרה. זאת בטח היית את." הוא טפח לג'יני על הגב. "אפילו שעכשיו אנחנו כמעט חברים!"
"קדימה, תמשיך כבר, פיט." כמה מהמשתתפים הקבועים בפגישות האלה התחילו לאבד סבלנות.
ראש מועצת העיר משך בכתפיו ברוח טובה. "כמובן. בכל מקרה, בחלום היתה דמות זרה שהיתה זקוקה לעזרה." עיניו של ראש מועצת העיר אורו באופן שנראה ללוגן מבשר רעות. וההרגשה הזאת רק החמירה כשלפתע מבטו המאושר נח עליו.
אוי לא, מה עכשיו?
"אה, נכון," המשיך ראש מועצת העיר קלי. "בחלום שלי, לוגן אנדרס שלנו התנדב לעזור לשכנה החדשה."
"היו זומבים בחלום שלך?" מלמל לעצמו לוגן.
"מה אמרת?"
"כלום." לוגן נופף בידו. "לא חשוב."
ראש מועצת העיר הכיר אותו מהימים שבהם הוא והייזל התיידדו, בכיתה ט', ולוגן חשב שאין שום סיכוי בעולם שהחלום הזה נחלם באמת. כל הסיפור היה רק עוד ניסיון של אנשי העיירה הקטנה לדחוף את האף לעניינים שלו. ואחרי הפעם הקודמת הוא היה נחוש בדעתו לא לתת לזה לקרות.
"אני חושב שזאת היתה הרוח. סיימנו להיום?" שאל לוגן ונשמע גועלי יותר מכפי שהתכוון, אבל הוא סירב לתת לראש מועצת העיר קלי להתערב לו בחיים. עם חלום או בלי חלום. חוץ מזה, הוא סירב לשים לב לכך שהחיוך של ג'יני נמחק מעל פניה כששמעה את נימת קולו הנוקשה.
"אי אפשר פשוט להתעלם מהחלום של ראש מועצת העיר, לוגן," צייצה איזבל מהקצה האחר של החדר, שם עמדה ונדנדה את מתאו הקטן במנשא כדי שיירדם. "אתה זוכר מה קרה בגן."
לוגן צבט את גשר האף. "כן, אני זוכר מה קרה בגן."
"ואני לא הזזתי את המכונית שלי לפני סופת הקרח, וענף ענקי צנח לי על הגג," הוסיף ג'ייקוב ממועדון הקריאה.
מחצית מיושבי החדר הנהנו אליו עכשיו והוסיפו את הסיפורים האישיים שלהם על מה שקורה כשמתעלמים מהחלומות של ראש מועצת העיר. אם לוגן לא היה חי בקרב המטורפים האלה כל חייו, יכול להיות שהוא היה מזדעזע. אבל כרגע הוא היה פשוט עייף.
"זה בסדר," נשמע קולה של ג'יני מבעד להמולה. "לוגן לא חייב לעזור. אני בטוחה שאסתדר בקרוב." היא עדיין חייכה, אבל זה היה החיוך המזויף. החיוך שחייכה אליו הבוקר כשניסתה לשכנע אותו שהיא בסדר. זה היה החיוך האבוד, זה שהעיר משהו בתוכו.
לעזאזל.
"בסדר, בסדר, אני אעשה את זה."
כולם השתתקו, מרוצים מעצמם.
ג'יני חייכה אליו מקדמת החדר. חיוך אמיתי.
"אני אשמח לעזור," הוא הוסיף. ולהפתעתו הרבה, הוא באמת התכוון לזה.
-פרק 5-
"הבאנו מתנות!"
ג'יני ניגבה את הדלפק הקדמי בפעם השתים עשרה כשהפעמון מעל דלת בית הקפה צלצל. אנני והייזל נכנסו כשזרועותיהן עמוסות קופסאות מהמאפייה.
"וואו, מה כל זה?" היא שאלה אחרי שסידרו את הקופסאות מולה בערימה. היא היתה צריכה להציץ מעל ראש המגדל כדי לראות אותן.
"לכבוד הפתיחה החגיגית מחר!" אנני סידרה מחדש את הקופסאות בערימה יציבה יותר. "ההזמנה בדרך כלל לא כל כך גדולה, אבל חשבתי שבטח יבואו הרבה אנשים בסוף השבוע הראשון שלך. אנשים מתרגשים מאוד לקראת הפתיחה."
הבטן של ג'יני התהפכה מרוב לחץ. "באמת?"
"בטח. לא ראית אותם אתמול בערב? הם צריכים את הקפאין שלהם."
הייזל פתחה את אחת הקופסאות ושלפה מתוכה סקון. "את מוכנה?"
"אני... אממ... נראה לי." גם ג'יני לקחה סקון ונשנשה קצת מהפינה. "נורמן עזר לי המון. למזלי הוא יודע הכול על המקום הזה."
אנני סגרה את הקופסה. "תשמרו קצת ללקוחות המשלמים!"
"האמת שאני מופתעת שנורמן עדיין כאן," אמרה הייזל והשעינה מרפק על הדלפק.
"באמת? למה?"
הייזל משכה בכתפיה והתלתלים החומים שלה קיפצו עליהן. "תמיד חשבתי שמשהו קורה בינו לבין דודה שלך."
אנני צחקה. "תתעלמי מהייזל. היא אוהבת לשדך את כל העיירה."
"תצחקי, תצחקי. ראיתי איך נורמן הסתכל על דוט. משהו קרה שם."
"נו, ואני ראיתי איך הסתכלת על נואה בפגישת התושבים אתמול. מה קורה שם?"
"שום דבר," מלמלה הייזל בפה מלא סקון. פניה האדימו עד לשורשי השיער. ג'יני נשכה את השפתיים כדי להסתיר חיוך. גם היא חשבה שהדייג שתמך בתיאוריית רוחות הרפאים שלה היה חמוד, אבל היא לא הכירה את הנשים האלה מספיק טוב כדי להצטרף להקנטות. מה שכן, היא יכלה לדמיין את זה. היא יכלה לדמיין את עצמה מתיידדת איתן, מתאימה לכאן. כשלא הצליחה להירדם בלילה, זאת היתה הפנטזיה החדשה החביבה עליה.
"אז למה אף פעם לא ראינו אותך פה?" שאלה אנני כדי לשנות נושא. "דוט דיברה עלייך ועל אחיך בלי הפסקה."
"אה, כן..." גל פתאומי של רגשות אשם דקר אותה בבטן. היא הזניחה כל כך הרבה דברים בזמן שהיתה עסוקה בעבודה. ודודה דוט היתה אחד הדברים האלה. "באנו לבקר כמה פעמים כשהיינו קטנים. האמת היא שתמיד אהבתי את המקום הזה. היינו מבלים כאן בבית הקפה. אבל אז, לא יודעת... אחי עבר לגור בקליפורניה, והחיים פשוט נעשו עמוסים."
אנני חקרה אותה במבטה כאילו היא מנסה להרכיב פאזל, להבין מי היא. ג'יני תהתה מה היא רואה. האם היא מצליחה להעמיד פנים ולהיראות כמו בעלת בית קפה רגועה ושלווה? או שאנני רואה היטב שבתוך תוכה היא פקעת עצבים שמפחדת להיכשל בניהול בית הקפה הזה, הדבר הראשון בחיים שהיא עושה בשביל עצמה? זאת היתה הפעם הראשונה בחייה שקרעה את התחת בעבודה, אבל לא בשביל מישהו אחר, אלא בשבילה. אך ורק בשבילה. והאמת היא שבדיוק בגלל זה, זה היה עוד יותר מפחיד.
"מה את חושבת על לוגן?" פלטה הייזל ומשכה אליה את המבטים של אנני ושל ג'יני.
"למה שלא תקפצי ישר למים, הייז," סיננה אנני ותקעה מרפק לחברתה.
"אני חושבת שהוא מאוד... אממ... נחמד." ג'יני קיפצה במקום תחת מבטן החקרני. "נחמד מצדו לעזור לי לפתור את בעיית הרעש שיש לי."
"איך הוא עוזר עם זה בדיוק?" שאלה אנני, שעטתה מסכה של תמימות.
"הוא... אממ... אנחנו... החלטנו לעשות מארב."
"מארב?" עיניה של הייזל נפערו מאחורי המשקפיים.
"כן, כמו בסדרות משטרה. נישאר ערים בלילה וננסה לתפוס את מי או מה שעושה את הרעש."
"ולוגן הסכים לזה?" שאלה אנני.
"כן, זה היה הרעיון שלו. קבענו ליום שני בלילה." ג'יני חיכתה עד שהאולם כמעט התרוקן ואז ראתה את לוגן מחכה לה ליד הדלת. היא התכוונה להגיד לו שהוא משוחרר מחובותיו, אבל במקום זה הוא סיפר לה על התוכנית שלו, לבוא ביום שני ולנסות לשמוע את הקולות בעצמו. האמת היא שהוא לא באמת קרא לזה "מארב". החלק הזה היה שלה.
היא נזכרה בחמימות בחיוך המשועשע שלו כשאמרה את זה. היא אהבה לגרום לחוואי השקט לחייך.
הייזל פלטה אנחה קטנה. "אוי, לא. זה יותר גרוע ממה שחשבנו."
"מה יותר גרוע?" ג'יני בצעה לעצמה עוד חתיכה מהסקון והכניסה אותה לפה מחשש שתגיד את הדבר הלא נכון.
"העניין הוא כזה, ג'יני," אמרה אנני והתעסקה שוב בקופסאות המאפים. "ללוגן יש נטייה מסוימת להתאהב מהר וחזק, ומערכת היחסים האחרונה שלו "
"לא, לא, לא... זה בכלל לא ככה!" ג'יני הרימה ידיים באוויר כדי לעצור את ההסבר של אנני, ותוך כדי הפעולה העיפה חתיכה מהסקון שלה לצד השני של בית הקפה. "הוא רק עוזר לי בגלל ראש מועצת העיר ובגלל שכמעט הורדתי לו את הראש ואני פשוט חייבת לישון קצת. זה הכול. אממ... זה הכול."
הגבות של אנני התרוממו עוד יותר גבוה בזמן שג'יני דיברה. "הממ... תקשיבי, אני מכירה את לוגן כל החיים אז יש לי עמידות לקסם הספציפי שלו, אבל אני לא עיוורת, ג'יני. אני יודעת איך הוא נראה. מבחינה אובייקטיבית הוא חתיך, ויש לו גם לב טוב, ואני פשוט לא רוצה שהוא ייפגע שוב."
ג'יני לא רצתה לדעת איך לוגן נפגע בעבר, או לפחות היא לא רצתה לשמוע את זה מאנני. זה הסיפור שלו, והוא זה שצריך לספר אותו.
"באמת. אני בסך הכול צריכה לישון בלילה. לא הגעתי לעיירה הזאת כדי לפתות את החוואים המקומיים."
הייזל צחקקה בתגובה והתכופפה כדי להרים את חתיכת הסקון שנפלה. "מצטערות שבאנו ותקפנו אותך ככה," היא אמרה. "לעיירה שלנו יש פינה חמה בלב בשביל לוגן. אבא שלו עזב לפני שהוא נולד, ואמא שלו מתה כשהיינו ילדים. אפשר לומר שכל העיירה אימצה אותו אחר כך."
אוי לעזאזל, רק זה היה חסר לה, לחשוב על לוגן הקטן והמתוק שאיבד את אמא שלו.
"אני לא אפגע בו," היא אמרה בקול צרוד. היא נדה בראשה. על מה היא מדברת בכלל? "כאילו, אני לא אעשה שום דבר איתו, או לו." אוי, זה נשמע כל כך רע. "כאילו, בכלל לא באתי לכאן כדי לצאת עם אף אחד. אני רק רוצה התחלה חדשה. זה הכול."
אנני הנהנה. היא נראתה מרוצה. "יופי! אם ככה, ברוכה הבאה לשכונה."
"תודה."
אנני יצאה מבית הקפה, אבל הייזל נשארה מאחור. "הוא באמת בחור טוב," היא אמרה.
"אני בטוחה."
"אני לא חושבת שיהיה כל כך נורא אם תרצי לעשות לו משהו." הייזל קרצה.
"אני..." לחייה של ג'יני התלהטו.
"רק אל תברחי בחזרה לעיר ותנטשי אותו!" אמרה הייזל בעליצות ופנתה ללכת. "נתראה מחר מוקדם בבוקר לספל של פמפקין ספייס לאטה!"
"ביי," אמרה ג'יני בקול חלוש, אבל הראש שלה עוד הסתחרר מהביקור הקטן. מה החברות של לוגן רוצות, שהיא תצא איתו או שהיא תשמור ממנו מרחק?
בכל מקרה, זה לא חשוב. היא דיברה איתן בכנות. היא באמת לא הגיעה לכאן כדי לפתות את החוואים המקומיים או לצאת איתם.
היא כאן כדי להגיש קפה, ובתקווה לא למות מהתקף לב כתוצאה מסטרס בגילה המתקדם, עשרים ושמונה.
כעבור כמה שעות, הוויטרינה של המאפים היתה עמוסה בסקונס, במאפינס ובעוגיות סוכר בצורת דלעת. הכול היה מסודר לקראת הפתיחה. כל המשטחים הבריקו מניקיון, והדלועים הקטנות של לוגן פוזרו על כל השולחנות ועל הדלפק והשרו על המקום אווירה סתווית מושלמת. בית הקפה היה מוכן, אבל ג'יני הרגישה את הלחץ מבעבע מתחת לעורה.
היא התיישבה על שרפרף גבוה מאחורי הדלפק וסקרה את הממלכה החדשה שלה. היא בהחלט היתה שונה מהשולחן שלה מחוץ למשרד של מרווין. לא היה מסך מחשב מטונף שצריך לבהות בו, ולא טלפון שצלצל בלי הפסקה וצריך לענות לו, וגם לא מצבור של ספלי קפה מלוכלכים שאף פעם לא הספיקה להחזיר למטבחון.
כפות הרגליים שלה לא כאבו מהתרוצצות בנעלי עקב מהבוקר עד הערב, אבל כן כאב לה הגב מהניקיונות ומהארגונים ומההכנות לקראת מחר. הראש שלה לא היה מלא במועדי הפגישות של מרווין, תאריך יום ההולדת של אשתו, הכתובת החדשה של המאהבת שלו ומה שהוא רצה להזמין לארוחת צהריים. אבל הבטן שלה התהפכה בציפייה לקראת הפתיחה החגיגית. מה יקרה אם הכול ישתבש?
מה היא עושה כאן בכלל? היא השקיפה החוצה על הרחוב הראשי מבעד לחלון הגדול של בית הקפה. הרחוב היה שקט ומטופח, ועצים צמחו לצד הכביש. הם התכוננו לשלכת, ועלים צהובים ואדומים התחילו לבצבץ בצמרות הירוקות. חרציות צהובות וסגולות פרחו באדניות ליד רוב הדלתות לאורך הרחוב.
תזכורת לעצמי: לקנות חרציות.
מצד אחד של בית הקפה היתה חנות הספרים "ספרים וקינמון" ומצדו האחר הפאב של סאליבן. המאפייה של אנני ניצבה מצדה האחר של חנות הספרים. ולזה נוספו עוד כמה חנויות ומסעדות, חנות חיות וסניף דואר, וזה היה כל הרחוב הראשי.
האמת, המקום היה ממש מתוק. עיירה קטנה מושלמת בסתיו של ניו אינגלנד. היא לא אמורה להרגיש אחרת? עכשיו כשהיתה רחוקה מהאנרגיה אחוזת הטירוף של בוסטון, מהפקקים ומהמון האדם? היא לא אמורה להיות אחרת?
היא בהחלט התכוונה לנסות.
היא שפשפה את פניה בידיה. אולי היא צריכה גם לנסות להיכנס למיטה מוקדם יותר כדי להצליח לישון קצת לפני מחר. בית הקפה נפתח בשעה שבע בדיוק, כך אמר לה נורמן שוב ושוב. היה לה נדמה שהוא לא מחבב אותה, אבל היא החליטה לייחס את הגישה העניינית והישירה שלו לנרגנות כללית של איש זקן. דודה שלה סמכה עליו במשך שנים, אז גם היא סמכה עליו.
בלי קשר למצב הרוח שלו, היא שמחה מאוד שנורמן נשאר לצדה. הוא ידע כל מה שצריך לדעת על בית הקפה, וגם שני הבריסטות לא עזבו. ג'יני לא ידעה למה היא כל כך מודאגת. המקום הזה היה יכול להתנהל בקלות גם בלעדיה. היא בטח בכלל לא היתה צריכה לסגור אותו לשבוע, אבל היא היתה כל כך מוצפת כשרק הגיעה. עצם המחשבה על אנשים שבאים ומצפים לקבל את הקפה הרגיל של הבוקר כמעט גרמה לה לחזור בריצה לבוסטון ולחפש משרה חדשה של עוזרת.
היא נזכרה במתווכת שהתקשרה אליה כשעמדה בדירתה החדשה הריקה מעל בית הקפה. ברברה סנדרס. במהלך שיחתן הקצרה היא התעקשה שג'יני תקרא לה בַּרבּ. תמונתה של ברב בהתה בה מכרטיס הביקור שמצאה מתחת לדלת. היא נראתה מוקפדת ומטופחת, זקופה ועם חיוך רחב ומושלם. ג'יני גילתה שהיא רוצה מאוד לתת אמון בברב הזאת, רוצה מאוד שברב תפתור לה את הבעיות.
היא כבר כמעט הסכימה לתת לה להעמיד את בית הקפה למכירה, אבל אז צצה בראשה תמונתו של מרווין המת, מרוח על השולחן ופניו נחות על ערימה של דוחות, ובפזיזותה היא אמרה לברב שהתחרטה. היא הסכימה שברב תשלח לה את הסכומים שבהם עסקים אחרים באזור נמכרו לאחרונה, ואז ניתקה את הטלפון ואכלה סלט גדול ליתר ביטחון.
אבל עכשיו כשישבה כאן והסתכלה על בית הקפה הקטן והמסודר, בית הקפה הקטן והמסודר שלה, שלא היה לה שמץ של מושג איך לנהל, ג'יני חשבה שיכול להיות שעשתה טעות.
החלל היה קטן, היה בו מקום רק לכמה שולחנות עגולים עם כיסאות, וג'יני ניסתה לדמיין אותו מלא בלקוחות. לבה התכווץ בהתרגשות ובמתח.
החלון הגדול בחזית יצר פינה מושלמת לשתי כורסאות שחוקות מרוב שימוש וזמן. בדירה שלה מעל בית הקפה היתה אותה רצפת עץ מקורית, פרט שברב סנדרס התלהבה ממנו מאוד. באמצע החלל ניצב דלפק בצורת ר' עם קופה בצד אחד וכמה כיסאות בר נוספים בצד האחר. ויטרינת הזכוכית ליד הקופה היתה מלאה במאפים של אנני. הקירות נצבעו בלבן שמנת וכוסו בציורים של אמנים מקומיים. שמות היצירות ומחיריהן היו כתובים על פתקיות נייר קטנות שהיו דבוקות לקיר לידן.
ג'יני בהתה בציור גדול במיוחד מעברו האחר של החדר, של פרה גדולה וסגולה. האם האמנית חששה לתלות אותו כאן? האם היא ישבה בבית עם תחושת בטן מחליאה, שאולי היא בעצם בכלל לא יודעת לצייר? האם היא פחדה ממה שאנשים יחשבו על חיות החווה הססגוניות שלה, או שהיא פשוט הלכה על זה?
דפיקה על הדלת האחורית הפריעה למשבר הקיומי שלה וקטעה את תחרות המצמוצים שלה עם הפרה הסגולה. היא ירדה בקפיצה מהשרפרף וניגשה לדלת האחורית, ובדרך הורידה את הסינר. היא חגרה אותו בבוקר בתקווה שיגרום לה להרגיש בטוחה יותר בתפקיד. זה לא עזר.
לוגן היה הבן אדם האחרון שציפתה לראות מעבר לדלת, אבל זה לא אומר שהיא לא נשטפה התרגשות כשראתה אותו שם.
"הַיי," היא אמרה ופתחה את הדלת לרווחה.
"קחי," הוא אמר ואפילו לא טרח להגיד שלום. הוא הושיט את ידו לפנים, ושם, בכף ידו, נחה לה קופסה קטנה.
"אממ... מה..."
"סליחה. אלה אטמי אוזניים. חשבתי שאולי זה יעזור עם... ה..." לוגן ליטף את זקנו ולחייו נצבעו בוורוד, "כדי לעזור לך לישון הלילה. לפני היום הגדול שלך."
לא באת לכאן בשביל החוואים המקומיים, ג'יני הזכירה לעצמה. אבל בגלל המתנה המתוקה, בשילוב עם אופן המסירה המביך שלה, היה לה קשה מאוד להיזכר למה בעצם היא לא כאן בשביל החוואים. ובפרט, בשביל החוואי הגדול והחתיך שהטיל עכשיו צל על מפתן דלתה.
"תודה! זה ממש נחמד מצדך." היא לקחה את הקופסה הקטנה מכף ידו, והתעלמה כמובן מהגודל שלה ומתחושת החספוס והחום כנגד אצבעותיה.
"הבאתי לך גם מנעול חדש. ראיתי שהמנעול של הדלת האחורית לא עובד."
"אתה... הבאת מנעול חדש? בשבילי? כאילו... בשביל הדלת שלי?" האם היא פשוט לא יצאה עם מישהו המון זמן, או שזאת באמת המחווה הכי רומנטית שמישהו עשה בשבילה אי פעם?
"כן, כאילו, חשבתי שבטח לא תוכלי לישון אם המנעול שלך לא תקין." הוא שיחק במנעול השרשרת ששלף מהכיס האחורי. "לא שיש לך סיבה לדאגה כאן באזור. אבל פשוט חשבתי..." קולו נחלש ונעלם ומבטו נעצר על החיוך של ג'יני. לחייו התכהו פתאום.
"זה מושלם. תודה. תודה רבה. זה כל כך נחמד מצדך. היה יכול להלחיץ אותי לא לשמוע שום דבר, אבל עכשיו עם המנעול החדש שלי, אני בטוחה שאישן בשקט. יש לי מחר יום גדול ואני צריכה להיות מוכנה."
הוא מצמץ. "כן."
כן. היא שוב ברברה. "אז... אני אקח את זה, נראה לי. אני בטח אצליח להבין איך לחבר את זה לדלת."
"אין צורך." לוגן כבר הרים את ארגז הכלים שהיה לרגליו. "זה ייקח לי רק כמה דקות."
"אה. אוקיי. יופי." ג'יני עשתה צעד לאחור ונתנה לו להיכנס, ואז היא בפירוש לא עמדה שם והתפעלה משרירי הזרועות שלו, שהתכווצו כשהבריג את המנעול לדלת שלה. והיא בפירוש לא שאפה עמוק יותר כדי למלא את הריאות בניחוח שלו, של עלי השלכת ועשן העצים. מה פתאום. היא לא היתה עושה דבר כזה, כי לוגן היה רק שכן ידידותי, והיא באה לכאן בשביל לפתוח דף חדש. והיא לא משוגעת.
אבל כשהוא סיים את המלאכה, וג'יני התעצבה כל כך לראות אותו הולך, היא חשבה בעל כורחה שהייזל צדקה.
הרגשות שהתחילה לפתח כלפי החוואי החתיך הזה היו גרועים משחשבה.
"תבוא בבוקר? לשתות קפה?" מן הסתם כדי לשתות קפה, ג'יני. איזו עוד סיבה יש לו לבוא לכאן? אל תעני על זה, היא גערה בעצמה.
לוגן הזדקף ושמט את המברג בחזרה לתוך ארגז הכלים. "בטח, איזו שאלה."
בגלל הקפה. הוא יבוא בגלל הקפה.
אבל משהו באופן שבו הביט בה ובהתרוממות הקלה בזווית הפה גרם לה לחשוב שאולי זה לא רק בגלל הקפה. ואז היא נזכרה במה שאנני אמרה, שללוגן יש נטייה להתאהב מהר וחזק ושהלב שלו נשבר בעבר. ג'יני לא רצתה להיות אחראית ללב של מישהו אחר. בטח לא של מישהו מתוק כמו לוגן. ובטח לא כשהיא בעצמה לא יודעת מה היא עושה כאן או מי היא בכלל.
"יופי," אמרה, והמילה נשמעה קצת חזקה מדי וקצת חדה מדי בשעה שהובילה את לוגן אל הדלת. "אז נתראה מחר. ושוב תודה." היא סגרה את הדלת בפניו של החוואי התמה קצת מהר מדי, אבל היא פשוט היתה חייבת להוציא אותו מכאן לפני שתעשה משהו שתתחרט עליו, כמו לטמון את פניה בחולצת הפלנל הרכה שלו ולבקש שיישאר.
לוגן לא היה אחראי לעזור לה להשליט סדר בבלגן של חייה. היא תצטרך לעשות את זה בעצמה לפני שתוכל להתקרב אליו בכלל. במיוחד כשהחברות שלו וכל אנשי העיירה מסתכלים עליה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השלישי של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
