האישה הבלונדינית שיושבת בשולחן שמולנו שוב מסתכלת עלינו. "יכול להיות שהיא מבינה כל מילה?" אני חושבת, אבל לא, לא יכול להיות, אנחנו נמצאים ממש בקצה העולם, במפרץ מבודד שלקח לנו נצח להגיע אליו. אפילו תייר אחד לא ראינו פה, כולם פה יוונים מקומיים שזוללים שרימפס סגנקי על שולחנות ארוכים שמכוסים בנייר. ובכל זאת, הבלונדה הזו, שמחזיקה את תיק הלואי ויטון החום שלה כל כך צמוד אליה שאפשר היה לחשוב שזה פומרניאן המחמד שלה, בוהה בנו במין עיון מרוכז של מישהי שמבינה כל מילה. שזה דבר שאסור שיקרה, כי כבר שעה שאנחנו יושבים במסעדה הזו ואומרים זה לזו דברים איומים במין בהמיות משוחררת כזו שמאפיינת רק ריבים בחו"ל.
בכל זוג יש תמיד אחד שנשאר מודע לסביבה גם באמצע המריבה הכי מטונפת, ואצלנו, אני פקחית הריבים המנומסת, זאת שתמיד אומרת לרן "אכפת לך לא לצרוח ככה באמצע דיזנגוף? לא בא לי שכולם יידעו שמאז גיל המעבר אני פחות מינית". ועכשיו, בעוד האישה ממשיכה לצפות בנו כמו באופרת סבון פופולרית, אני פתאום נזכרת במשהו שקרה קודם. כשהגענו לפה אחרי שלוש שעות וחצי של נסיעה בדרכים שאפשר להגדיר אותן רק כשביל של עיזים שמישהו שפך עליו קצת מלט מלמעלה. כל כך התלהבנו מהמקום שפיטפטנו קצת עם בעלת המסעדה. "אנחנו מישראל", אמרנו לה בגנדרנות של שני קרנפים לבקנים ונדירים. אבל היא דווקא הסתכלה עלינו בחצי פיהוק. "יש לנו בכפר משפחה ישראלית עכשיו", היא אמרה, "הם ישנים פה למעלה, בווילה שעולה 800 יורו ללילה".
ועכשיו, בעוד רן ממשיך להמטיר עליי מטח האשמות, אני תוהה אם ייתכן שהבלונדינית היא אחת מהישראלים האלו מהווילה של הטחונים. אני מנסה לאותת לרן שיהיה שנייה בשקט, שישים לב שאולי יושבת מולנו איזו סמדר מרעננה ומאזינה לנו פורקים זה על זו את הסחלה הכי חושפני שיש. אבל רן כבר בשוונג. "למה רק לי את שומרת את הקור שלך ואת הביקורתיות", הוא אומר, "לכולם את נחמדה, לכולם. לפקיד בבנק, לסוטיריה, השכנה, בטח לילדות שלנו, רק אני מקבל ממך את הצד האכזרי".
(איור: לביאה טושינסקי, באמצעות בינה מלאכותית)
וזו כזו מכה לא הוגנת מתחת לחגורה שעכשיו כבר לא אכפת לי מי מבין אותנו. "אני לא מאמינה שזה מה שאתה חושב עליי", אני אומרת. רק אתמול ניהלנו שיחה מקסימה על כעס. הירח שט מעלינו בשמיים, זעיר וצר כמו גזיר צהוב של ציפורן, ואנחנו דיברנו על זה שאני כמעט לעולם לא כועסת. באותו בוקר, מישהי שהכרתי פרצה לי לתיבת הדיאם וכתבה לי משום מקום אסופה של קללות שלא הבנתי מאיפה היא הגיעה. הייתם מצפים שאני אחסום אותה, אבל במקום זה רק ניסיתי לפייס אותה. "עצוב לי שאני אישה בלי שיניים", אמרתי לרן, "אנשים מרשים לעצמם לעשות לי מה שבא להם מרוב שהם יודעים שאני לא אגיב". "אבל איתי את לא ככה", הוא אמר, והייתה בקול שלו המון גאווה, "אני היחיד שאת מרשה לעצמך לכעוס עליו". "נכון", אמרתי לו, פתאום מבינה איזה נס זה, "אתה היחיד שאני מרשה לעצמי להראות לו איך נראה הכעס הקבור שלי".
ועכשיו, הוא לוקח את כל מה שהוא אמר אתמול והופך את זה עליי כמו דלי של דגים. פתאום זה כבר לא כזאת זכות, אישה שיש לה נחמדות ומתיקות לחלק לכולם אבל רק איתך היא מוציאה את האופי האמיתי שלה. אישה במזל ביץ'. וזה כל כך רחוק ממי שאני, כי מי כמוהו אמור לדעת שאני לא מתעמתת בגלל דברים שקרו לי בילדות והבהירו לי שילד שמעז להתנגד או להגיד לא חוטף חזק כל כך שהוא מצטער שהוא נולד.
יש ריבים כאלו, והם הריבים הכי גרועים. ריבים שבהם מישהו לוקח את כל הערכים הכי מקודשים של הזוגיות שלנו, את כל הדברים הטובים והנדיבים שהופכים אותה להיות האהבה הכי גדולה, ופשוט מחלל את כל מה שטהור ברגע אחד של רוגזה. נגיד שאתה גבר ביישן, שאשתך כל הזמן אומרת לך "זה דווקא חמוד בעיניי, שאתה לא מאצ'ו". עד שיום אחד, כשהיא עצבנית עליך, היא פתאום צורחת "נמאס לי מכמה שאתה פסיבי, אתה לא גבר", ועכשיו אתה לעולם לא תדע אם היא באמת מאוהבת בביישנות שלך או בזה לה מעומק נשמתה.
אני נזכרת בתחילת היום הזה, שהתחיל נוצץ כל כך ומבטיח. עלינו על הכביש, ורן אמר "את קולטת שעוד כמה שעות נראה את החוף שאנחנו מדברים עליו כבר שנה". ובאמת, מאז החורף האחרון, אנחנו מתכננים את המסע שנעשה בקצה הכי רחוק של חבל מאני בפלופונס. ומכל החופים שחקרנו וגילינו בחיפושים שלנו, הכי חיכינו לגלות את החוף שבו אנחנו נמצאים עכשיו. והוא קיים כל אחת ואחת מההבטחות שהוא פיזר בשלב שבו הוא עוד היה סיכה של פנטזיה שננעצה בגוגל-מפס של רן. "אני רצה פנימה", אמרתי לרן וישר צללתי למים. ובעודי טובלת שם, ראיתי בזווית העין את רן הולך ומזמין לעצמו בקבוק ציפורו במסעדה היחידה שעל החוף.
באמת שלא הייתה לי שום כוונה להעיר לו, על אף שנושא האלכוהול הוא נושא רגיש בזוגיות שלנו. בצורה מוזרה, הוא בכלל לא שותה בארץ, שומר על עצמו אסוף ובשליטה. אבל איך שהוא מגיע ליוון הוא הופך פתאום לאיזה חוליגן אירי. אני לא כל כך אוהבת את אישיות השתייה שלו, ובכל זאת אני משתדלת לא להעיר לו יותר מדי. יש אנשים שלאהוב מבחינתם זה לפנק אותך במתנות, אבל שפת האהבה שלי תמיד הייתה קודם כל לתת חופש. ועדיין, ממקומי בתוך המים, המשכתי לצפות ברן מזמין עוד ועוד שתייה, כאילו הוא צריך עוד פושים חיצוניים כדי להיות מאושר.
כשהוא סוף-סוף נכנס למים, אמרתי לו "אולי כדאי שתעצור". ועכשיו אני חושבת שאולי גם זו הייתה הפרה של החוזה הזוגי שחתמנו שנינו בימים הראשונים, כי אני הייתי אמורה להישאר האישה שלא מאמינה בביקורת ובטח שלא מבצעת בדיקות ינשוף בתוך הים הכחול. ובאמת, הגבות שלו התכווצו, והוא אמר "אני בסדר גמור". וזה לא הספיק לי, לא ידעתי אפילו להגדיר לו מה מכעיס אותי כל כך באותו רגע, אז פתחתי את הספר הגדול שתמיד מחכה לי באיזו פינה של הנפש, הספר בן מאות העמודים של כל הדברים שהוא עושה לא נכון.
אולי לכל אישה יש ספר כזה שהיא שומרת בפנוכו, ספר כל הדברים שהגבר עושה לא טוב. אנחנו מין שרואה הכל, יודעות לשים לב לכל ניואנס ועבירה קטנה של הגבר, ובגלל שאנחנו ורבליות, גם אין לנו בעיה להביע את כל סעיפי האישום במהירות מסחררת שמאיימת להטביע לך את הראש. "למה אתה לא", ככה מתחילה השורה הראשונה של הספר הזה, ומשם קל להמשיך. למה אתה לא מביא לי פרחים יותר, לא זוכרת מתי קנית לי שמלה בפעם האחרונה.
ובעודי מסבירה לרן את כל מה שהוא עושה לא נכון, לא היה לו ממש נשק להחזיר לי. הוא עמד שם בראש מורכן ושמע אותי צורחת עליו, "אפילו לא שאלת אותי אם גם אני רוצה יין, רק אתה קיים בעולמך כשאתה שותה". ידעתי בפנים שזה מגוחך, כי ממתי יש בינינו טקסיות דביקה כזו כמו של מיליארדר הייטק שיוצא עם דוגמנית, אבל פשוט לא הצלחתי להפסיק, התחושה שאני אישה מוזנחת שהגבר שלה עשה לה עוול הייתה חמימה כל כך, כמו רוח נעימה במפרשים. והוא פשוט עמד שם ושתק עד שהגעתי בספירת כל העוולות שלו חצי שנה אחורה. רק כשעלינו למסעדה, גיליתי שהשקט שלו הוא זמני. רק שבמקרה שלו, זה לא נשמע כמו אצלי, שצף-קצף של תלונות מנוסחות היטב ומנומקות. אצלו, כשהוא התחיל לתקוף אותי בחזרה, זה היה בהרבה פחות מילים, אבל כל משפט היה חד, נוראי, כמעט אלים.
כשהוא סוף–סוף נכנס למים, אמרתי לו "אולי כדאי שתעצור עם השתייה". ועכשיו אני חושבת שאולי גם זו הייתה הפרה של החוזה הזוגי, כי אני הייתי אמורה להישאר האישה שלא מאמינה בביקורת ובטח שלא מבצעת בדיקות ינשוף בתוך הים הכחול
הוא פגע בי ככה שאפילו לא שמתי לב שהייתה כבר שקיעה. בין האנשים שמסתלקים אני רואה גם את האישה הבלונדינית, זו שחשדתי בה שהיא ישראלית והבינה כל מילה מהריב. "קליספרה סטוורולה", היא צועקת בעליזות לחברה שלה, נשמעת ישראלית בערך כמו מיצוטקיס.
ואז, כמו באיזה חזיון בלהות, אנחנו פתאום שומעים רעש מהטברנה. מישהו מתחיל לנגן מוזיקה שמחה, מלצרים מעונבים מתחילים להעמיד כדים גדולים עם פרחים. "זו חתונה", אני אומרת, "חתונה, דווקא עכשיו, ממש מולנו, אני לא מאמינה". "אל תיקחי ללב", רן אומר ומחייך, "תמיד יש חתונה, או זוג שמתמזמז, בדיוק כשאתה באמצע הריב הכי עצוב שניהלת בחיים". גם אני מחייכת כי איך אפשר שלא. הנה הם בשיא המאוהבות, והנה אנחנו, הורסים חוף שחיכינו לו שנה.
"אני לא יכול להרגיש שאני מאכזב אותך", רן אומר, "בגלל זה אני תקפתי אותך ככה, כי לא יכולתי לשאת את ההרגשה הזו שאני כושל בַּכל". ועכשיו, בעוד הזוג מתחיל לרקוד באמצע מעגל של יוונים צוהלים, אני חושבת שאולי זה לא נכון שריבים מתחילים מכעס. המון ריבים מתחילים מרגש אחר, אכזבה. לא רק אכזבה מהבן אדם שחשבת שהוא מושלם פעם, אלא מהתחושה שאת איכזבת קודם. הבטחת להיות נערת החלומות, ובינתיים עברו מלא שנים, ואת התעצלת והתרכזת בילדים ושכחת איך לפנק ולהרים לו.
ועכשיו אני מבינה שככה גם הרגשתי בים, כשהוא הזמין עוד ועוד שתייה במקום לבוא אליי למים. "בגלל זה הערתי לו", אני חושבת, "כי הרגשתי שהוא לא מסתפק בי יותר לאושר שלו. שהוא צריך עוד משהו חוץ ממני בביקיני בתוך ים צלול, זקוק לעוד תוספת, לאלכוהול". זה מה שהרגשתי בעודי צופה בו בעוינות שותה בטברנה, את התחושה הישנה, העצובה הזו, שיש בי משהו רקוב ומאכזב. "את כמעט אף פעם לא מאכזבת אותי", רן אומר ברוך, "את לרוב נערת החלומות שלי, ורק לפעמים את מפספסת". ואני חושבת שנכון שהוא לפעמים רב בצורה לא הוגנת, אבל הוא הכי הוגן כשהוא רוצה להשלים.
